הקומפוזיטור

הבית המוזיקלי: שיחקתי בהפועל ירושלים
 

גדלתי בבית עם המון מוזיקה. לאבא שלי היה אוסף של 6,000 תקליטים, כולם קלאסיים, כך שתמיד הושמעה מוזיקה בבית. אבא שלי לא היה מוזיקאי, אבל המוזיקה היתה ממש חשובה לו בחייו. ידענו הרבה על המוזיקה, וזה כמובן עיצב לי את כל החיים בהמשך.

 

היה נורא נעים לגדול בבית עם מוזיקה כזו: כולם אוכלים ביחד בבוקר, וברקע מתנגן לו באך. עם זאת, זו לא מוזיקה שבחרתי להקשיב לה בילדות; בחרתי להקשיב יותר למוזיקת פופ ורוק - דייר סטרייטס, פינק פלויד, קווין וכו'. למרות זאת, הבית עדיין השפיע עליי; עובדה שבהמשך חזרתי למוזיקה הקלאסית, ובגדול. אבל בזמנו, כילד, זה לא ממש עניין אותי. ילדים הם מורדים, ולכן, באופן אישי, מה שעניין אותי יותר היה כדורגל. הייתי גם שחקן בהפועל ירושלים.

 

כשגיליתי את המוזיקה: נגמר הכדורגל, נגמרו הלימודים

 

גיליתי את הגיטרה בתיכון. היו לי חברים שניגנו, וזה נורא הדליק אותי. לכן, החלטתי שגם אני רוצה לנגן. ברגע שקנו לי את הגיטרה הראשונה, כל החיים שלי השתנו: נגמר הכדורגל, נגמר בית הספר. פשוט הייתי בחדר שלי וניגנתי והתאמנתי, שעות על גבי שעות. ברגע שהתחלתי ללמוד מוזיקה, התעניינתי יותר לעומק, ובסופו של דבר, עברתי לנגן רק ג'אז - משהו שלא נגמר עד היום.

 

ניגנתי לבד, ניגנתי עם חברים. בהתחלה ניגנתי רוק, אחר כך עברתי לג'אז. למדתי אצל מורים לגיטרה ולמדתי בפיתוח שמיעה ותיאוריה. לקחתי את הלימוד נורא ברצינות. מה תפס אותי שם? אני חושב שבהתחלה היה בזה משהו מגניב, כמו שמסתכלים על רוקרים גיטריסטים, ומבלי לדעת מה זה, אתה אומר לעצמך "וואו, זה קוּל". אבל כשאתה נכנס לתחום, אתה מבין שזה כרוך בהמון עבודה.

 

כשהתחלתי ללמוד מוזיקה, זה ממש ריתק אותי. הרגשתי שמצאתי את המקום שלי - להוציא סולואים, להתעסק בסאונד, לנגן כמו ההוא - פשוט עולם ומלואו.

 

הבריחה מבית החרושת לגיטריסטים: ניתן לך מלגה, אבל בתנאי

 

אחרי הצבא נסעתי לבוסטון ללמוד גיטרה בברקלי. למדתי שם תקופה, ומאוד לא אהבתי להיות שם. זה היה מין בית חרושת לגיטריסטים שכולם נשמעו אותו הדבר בעיניי. אז עזבתי והלכתי ללמוד אצל מורה פרטי מאוד ידוע בבוסטון. אחר כך שמעתי שבניו אינגלנד קטנסרבטורי, בית ספר קלאסי סמוך, יש מחלקה קטנה ואיכותית של ג'אז. אמרתי: "וואלה, שם אני רוצה להתחיל ללמוד". זה נראה לי יותר אישי וברמה גבוהה יותר.

 

זה היה בסוף שנות ה-80. הם ביקשו שאשלח קלטת עם דמו שלי. הקלטתי קצת סולואים של ג'אז והמצאתי גם כל מיני דברים. שלחתי אליהם, והתשובה שקיבלתי היתה: "קיבלנו אותך וניתן לך גם מלגה, אבל בתנאי שתלמד קומפוזיציה, ולא ג'אז". נראה שלפי הקלטת ששלחתי, יותר עניינו אותם החומרים שכתבתי בעצמי מאשר הסטנדרטים הידועים. הם אמרו: "אולי יש כאן משהו".  

 
הכול בזכות הצגה של אופירה הניג (צילום: חן אלטוף)

התחלתי ללמוד קומפוזיציה בניו אינגלנד קונסרבטורי, ואת הפוקוס העברתי לכתיבה. נפתחתי למוזיקה מודרנית והתחלתי להבין מה זה אומר להיות קומפוזיטור היום, עם כל ההשפעות של המאה ה-20. מאז ועד היום, אני בעיקר עוסק בקומפוזיציה. זה התחיל ביצירות לכלים סולניים והתפתח ליצירות תזמורתיות שכתבתי לתזמורת הסימפונית של ברלין, לתזמורת הסימפונית ירושלים ולסימפונית של וארשה. זה מה שאני עושה היום.

 

בין אלקטרוניקה לתימנית: המשיכה לאלתור

 

באיזשהו שלב, החלטתי לעשות תואר שני במוזיקה והלכתי ללמוד בבארד קולג' בניו יורק. שם נפתחתי למוזיקה האלקטרונית, ובכלל, לעשיית מוזיקה באמצעות מחשב. זה נהיה לחלק נכבד ממה שאני עושה היום, וזה גם מקשר אותי למקורות שלי - אלתור ג'אז וקומפוזיציה. יש שני צדדים ליצירה שלי: הראשון הוא כתיבת מוזיקה לתזמורות ולהרכבים, שם הכול מתוכנן כמובן, והצד השני הוא הופעות עם אלתור בעזרת המחשב.

 

יש תוכנות שאני בונה בעצמי, שבהן לפני שהגיטרה עוברת להגברה, הסאונד שלה עובר דרך המחשב, ושם הוא משתנה. זה נקרא פרוססינג, ואני עושה פרוססינג להרבה כלים של נגנים. זה גם מה שיהיה בהופעה הקרובה בבית אבי חי. יש מקומות שאנחנו משאירים אותם בכוונה לא סגורים, כי אנחנו רוצים לאלתר, אבל יש מקומות שבהם המבנה ידוע.

 

החיבור למוזיקה התימנית החל כשהלכתי לראות הצגה של אופירה הניג באנסמבל הרצליה. חבר טוב שלי, השחקן אמיתי יעיש בן אוזיליו, השתתף בהצגה ושר במהלכה בתימנית. ממש נדלקתי וחשבתי לעשות עם זה משהו. ישבתי איתו ביחד, והגינו את הרעיון לעשות מופע משירי שלום שבזי, "שמועות על אהבה בתימנית". יש לי טריו שנקרא שמועות, שבו חברים גם יורם לכיש, שמנגן באבוב ובכלי נשיפה אתניים, ודן ויינשטיין, שמנגן בצ'לו, ואני מנגן בגיטרה ועושה אלקטרוניקה. בנקודה הזאת צירפתי את הטריו לאמיתי. היו חסרים לי כלי הקשה, אז צירפתי את דודיק אופנהיים, וכך בנינו את הערב הזה, שבו רוב המוזיקה מאולתרת, אבל גם מובנית. עשינו חזרות, ואנחנו יודעים איך אנחנו רוצים שזה יישמע, אבל מצד שני, זה לא כתוב כמו מוזיקה קלאסית, שבה ידוע בבירור מה יהיה בכל שנייה.

 

פרס ראש הממשלה: יש בזה איזושהי נחת

 

זכיתי בפרס ראש הממשלה לקומפוזיציה ב-2011, וזו היתה איזושהי חותמת של הממסד ושל האנשים שנמצאים בתחום, שמוקירים אותי על עבודתי. זכיתי גם בפרס אקו"ם לפני כן, אבל פרס ראש הממשלה הוא הגבוה ביותר שניתן לקבל בארץ על קומפוזיציה. זה לא שמעניין אותי כל כך פרסים, אבל אחרי 25 שנה של עבודה, כשבאים ואומרים שהיצירה ראויה, יש בזה איזושהי נחת. יש מעט מאוד קהל שהתחום שאני עוסק בו מעניין אותו. זה לא שאני מופיע בפני אלפים, ובדיוק לכן הפרס הוא סוג של חלופה משמעותית לאהדה ולהערכה.

כל הפרטים על האירוע "שמועות על אהבה תימנית", שבו יופיע עמוס אלקנה עם הרכבו

Model.Data.ShopItem : 0 6