בועה בקצה קשית

אלם

בִּיצַרְתִּי חֲדָרִים פְּנִימִיִּים בְּדִימוּיִים

וַחֲרוּזִים סְגוּרִים וּפְתוּחִים לְמָזוֹן

וּלְמַיִם. וְלֹא צָלְחָה דֶּרֶךְ הַפּוֹלְשִׁים

שֶׁהוּבְסוּ בְּאֵלֶם הֱיוֹתִי

מוּגֶנֶת בְּרוּחַ

אֱלוֹהִים.

מתוך הספר "תפילת יחידה", שיראה אור ב"קיבוץ המאוחד"

בין לשון למוזיקה

מאז עמדתי על דעתי, ידעתי את אהבתי המוחלטת, המונוגמית לחלוטין, ללשון העברית ולמוזיקליות שלה וגם שהחיים והמוות ביד הלשון. וכשאני נוקטת במילה מוות, רחמנא לצלן, כוונתי למות הנשמה. בידי הלשון כוח פגיעה אדיר בנשמת המאזין, עוד ובמיוחד בטרם היותו בעל מנגנוני הגנה מפני לשון רעה (על משקל לשון הרע, פשוטה כמשמעה).

 
ענת לויט. מייצרת מצפון בלשון (צילום: מוטי קיקיון)

מגיל רך מאוד גיליתי כנראה את היחס ההדוק בין לשון למוזיקה. שכן, מגיל רך מאוד ידעתי לדקלם ספרים שלמים בעל פה, ולתחושתי, לא משום שהבנתי לאשורן את מילותיהם, אלא מפני שמשהו בניגונם נקלט באוזניי הפנימיות וכבש אותן. עד היום, ככלות לא מעט עשורי חיים, אני מסוגלת לדקלם אותם סיפורי ילדות מחורזים – רק הודות למצלולם.

מוזיקה

מוּסִיקַת שָׁמַיִם בְּיַד אָדָם.

מוּסִיקַת אָדָם בִּידֵי שָׁמַיִם.

וְהָיוּ לְאֶחָד. מְטַפְּסִים וְיוֹרְדִים

וּמְטַפְּסִים. מַלְאָכִים בְּנֵי תְּמוּתָה,

לְהַעֲבִירֵנִי, הַקְּטַנָּה בַּנָּשִׁים,

הַחֲרֵבָה, בְּחָרָבָה

אֶל שְׁמֵי רַבָּא.

מתוך "תפילת יחידה"

מוזיקת הנשמה

כאדם שחצה את כל חייו על גשר אהבתו הבלתי מסויגת ללשון העברית על רוב רבדיה, אני יכולה להגדירה כספר התווים הכי פתוח והכי מכיל של מוזיקת הנשמה שלי. הגדרה נוספת, ציורית יותר, רואה את הלשון כאיבר מתנועע תמיד, טועם וחש כל העת את טעמי העולם הרגשיים והתבוניים.

כיוצרת, הודות לאהבת הלשון, מאז ומעולם ולעולם אני מזהה את הווייתי בראשית דבר כמשוררת – זאת גם אם חלילה מעתה ועד עולם לא אכתוב עוד שיר אחד. שירה במהותה היא תפיסת עולם – חתירה אינטואיטיבית ללכוד, ולו באמצעות לשון פנימית, את לוז ההוויה, הלובש ופושט צורה בכל רגע. לעניין זה אמשיל את הלשון לכלי קיבול, והשירה היא התרכיז והתמצית המצויים בכלי הזה.

השירה מייצגת את הזיקה העילית האולטימטיבית שבין הלשון ככלי הבעה רעיוני ורגשי ובין היסוד המוזיקלי המניע את נפשותינו – אולי כתמונת מראה ממוזערת ליקום כולו. גם כשאני כותבת פרוזה, ואפילו כשאני עורכת כתבי יד של אחרים, אוזני הפנימית כרויה בראשית דבר לאופן שבו זורמות המילים זו אל זו ואחר זו – כי בעיניי, עיקרו של ספר הוא בחותם המצלולי של הטקסט. זוהי הפרטיטורה שנועדה לאכלס באופן המיטבי עולם ומלואו.

אני מברכת כל יום, בכל חיי הבוגרים, על מתת האל הזאת של היותי יוצרת בלשון. אינני מסוגלת לדמיין אותי חוצה את חיי – הלא קלים ופשוטים ברובם – אלמלא גשר התרגום ללשון של זרימת הנפש החוֹוה. למדתי לזהות את גדולתה ואת סגוליותה של הלשון בגלל יכולתה לגעת בדייקנות, שאולי אין למעלה ממנה, בגרעין הנשמה הנסתר ומוסתר בדרך כלל כמאחורי פרגוד אלוהי. לשון האל היא שבראה את העולם – "ויאמר, ויהי אור" – ולשון האדם מלחימה אותו הכי עמוק עם עולמו הפנימי. זאת ועוד, גם למדתי את יכולת הלשון לנבא את עתידי. כי הרי בחלקיו המשמעותיים, העתיד האישי הוא פועל יוצא של התכוונותנו אליו. וכשאני מדייקת בלשוני הפנימית, אני מייצרת את המצפן שמכוון אותי אל המגדלור שבלב ים חיי.

המוזיקה שכולה תו

הלשון כיציר דינמי משתנה כל העת. מחד גיסא, זהו מקור יופייה ועושרה. מאידך גיסא, זוהי חרב פיפיות המונפת על רובדי יופי, להמירם לא אחת ברבדים יפים פחות. בהיותה של הלשון כלי אוטונומי ביד היוצר, אינני רואה אותה ככלי מלחמה למטרות שימור הלשון לעצמה, אלא במידה שהיא משרתת נאמנה את עולמי שלי. זאת ועוד, אני רואה לנכון שיהיה פער בין לשון הדיבור ללשון הכתוב. כך, כמדומני, היה מראשית ימיו של האדם כיצור מדבר וכותב. לשון כתובה אינה משקפת שפת דיבור. היא מחויבת להעביר את שפת הדיבור טרנספורמציה גם כאשר היא מחקה אותה. 

 
ענת לויט, מתוך פרויקט "סופרים קוראים"

כיוצרת בשירה, בפרוזה, כעורכת ספרים וגם בהיותי מבקרת – נימוחות לשון הכתיבה וניחוחותיה הם העיקר. כך אגב לגבי חוויות רבות שאדם חווה בחייו. ככלות הכול, אין הוא זוכר לאשורם את הפרטים כי אם את הרושם שהותירו בו. כך בכתיבה. עוצמת הלשון, עושרה, ניקיונה ודייקנותה הם שמחוללים את איכות הצגות חיינו – בין שהן מועלות על במה חיצונית ובין שהן נותרות כבושות בדל"ת אמותינו, קרי, אך ורק בעולמנו הפנימי.

על אף החשיבות העצומה שנודעת ללשון בחיי, אני גם יודעת איזו כוח יש בידי הלשון לעוות, לסלף ולחטוא למורכבות שאותה היא אמורה לאכלס ולבטא. הלשון לעולם אינה יכולה באמת לדייק. ומכאן גזרתי לחיי שניים: כנגד החתירה המתמדת לדייק באמצעות השימוש בלשון ככלי שאין שני לו בתרגום ובנגינת העולם הפנימי האותנטי, כך אני מועידה מקום לא פחות מכובד ומועיל לכול שבשתיקה ושלעולם לא יבוטא; לכול שבין המילים ובין השורות ובין הדפים – וזוהי אולי המוזיקה בה"א הידיעה. המוזיקה הצרופה; המוזיקה שאין בה ולו אות אחת; שכולה – תו!

תְּפִילַת יְחידָה

הָבֵא בִּי מִלִּים שֶׁלֹּא יִהְיוּ בָּשָׂר,

דָם, חֶרֶב אוֹ מַמְתָּק, כִּי אִם בּוּעָה

בִּקְצֵה קַשִּׁית שֶׁל יֶלֶד כָּמֵהַּ

לְהֶרֶף מַּפָּץ גָּדוֹל, לְלֹא קוֹל,

יַפְרִיךְ בּוּעָה חֲדָשָׁה שֶׁתַּפְרִיחַ

צְחוֹק גָּדוֹל.

מתוך "תפילת יחידה"