ואלה שמות

גיאורג גאגוש. בהכשרתו הוא בכלל ביו-כימאי יום-יומיים לפני הריאיון שעשיתי עם גיאורג גאגוש בחנות הבדים שלו, וילהלם יונגמן & נפה, נכנס לחנות, הממוקמת בלב-לבה של וינה, לקוח חדש, אמריקאי ששמו שטרן, פרופסור מאחת מאוניברסיטאות ליגת הקיסוס במזרח ארצות הברית. זהו לו הביקור הראשון ביונגמן ונפה, סיפר לגאגוש, אבל סבו, שהיה תושב וינה, היה לקוח קבוע. כשגאגוש סיפר לי על כך, שאלתי אם הוא יודע מי היה הסבא. חיוך תמה הפציע מיד על פניו. "את יודעת כמה משפחות ששמן שטרן חיו בווינה?", שאל.

בכל בית מסחר אחר כמעט היתה התמיהה הזאת של גאגוש במקומה. ווילהלם ונפה נוסדה בשנות ה-30 של המאה ה-19 ושגשגה בתקופה שבה היתה וינה אבן שואבת ליהודים ממרכז אירופה וממזרחה: בשנת 1800 חיו בעיר כ-73 אלף יהודים. בשנת 1910 כבר נסק מספרם לכ-175 אלף. לא יהיה מופרך להניח אפוא שיותר מאחדים מהם ענו לשם שטרן.

אלא שיונגמן ונפה היה, ועודנו, בית מסחר שמחירי הפריטים בו מרקיעי שחקים. כשהוקם, היו אלו בעיקר מוצרי חייטות לבגדי נשים, ובמהלך השנים החל לפנות גם לקהל גברי; העסק עדיין מתמקד בבדים, אולם תמצאו שם גם מקלות הליכה בעלי ראשי כסף מהודרים, בשמים ייחודיים, עניבות, צעיפי קשמיר ושאר טובין מהרף העליון של מוצרי המותרות.

קהל הלקוחות של החנות, שהיתה ספקית רשמית של החצר הקיסרית, היה לפיכך – ועודנו – ממנעד מצומצם מאוד של האוכלוסייה. גאגוש הוא הראשון להודות בכך; הנה, הוא פותח ספר חשבונות משנות ה-80 של המאה ה-19 ומצביע על שתי רכישות שעשתה לקוחה – האחת, בעלות של 500 פלורין, של בד מוסלין ורוד עם תחרה וקישוטים, והשנייה, של אריג בצבע הלילך שמחירו 450 פלורין. "450 פלורין לבגד אחד", הוא מבהיר, "ודמייני שמורה או פקיד באותה תקופה השתכרו בין 1,800 ל-3,000 פלורין בשנה".

מה שמעניין לפיכך בתמיהה המחויכת של גאגוש היא עצם העובדה שמלכתחילה היו לחנות שכזו די לקוחות ששמם שטרן מכדי שאפשר יהיה לבודד מהם בקלות את זהות סבו של הלקוח מאמריקה.

אבל זהו בדיוק הסיפור מאחורי המחקר שעליו שוקד זה כ-20 שנה האוסטרי, בשנות ה-40 לחייו, מאז שגילה, כשניגש לערוך אינדקס לקוחות לפי ספרי הזמנות מהמאה ה-19, שקליינטורת החנות לא מנתה רק את בכירי החצר הקיסרית, את בתי המלוכה מהמדינות הסמוכות ואת אנשי האצולה והאריסטוקרטיה שהסתופפו תכופות במלון זאכר השכן. בין הלקוחות, הוא מצא, היו גם תעשיינים, סוחרים, יזמים ואינטלקטואלים יהודים. "וזו היתה, אני חושב, השכבה החברתית החשובה ביותר בווינה של המחצית השנייה של המאה ה-19", הוא מעיר, "כי כל מה שווינה, קצת באופן לא הוגן, גאה בו, התפתח בעצם במעגלים היהודיים". 

ההבדל, הוא אומר, הוא שעל האחרונים כמעט לא ידוע דבר. "על כל האריסטוקרטים ואנשי האצולה אפשר למצוא בקלות נתונים – במה עסקו, איפה גרו - אבל למצוא מי היתה אותה גברת מוריס אפרוסי שקנתה בד ב-450 פלורין? זה לא היה אפשרי. בשנות ה-90, כשהתחלתי במחקר, לא היה אינטרנט לחפש בו ועל האנשים האלו לא היה כלום, שום תיאור. לא היה שום ספר שבו אפשר היה למצוא מי היתה גברת אפרוסי. האנשים האלו פשוט לא התקיימו יותר; הם נשכחו; נמחקו בידי ההיסטוריה או נמחקו בידי הנאצים או נמחקו בידי שנות ה-50 וה-60, כשאף אחד כאן לא רצה להביט לאחור".

אותה משפחת אפרוסי זכתה באחרונה לשוב ולהיכנס לתודעה הציבורית הודות לספר "הארנבת עם עיני הענבר", רב המכר של אמן הקרמיקה הבריטי אדמונד דה ואל משנת 2010 העוסק בתולדות המשפחה הווינאית דרך ההיסטוריה של אוסף מיניאטורות ניצוקה יפניות שהגיע אליו בירושה. אבל עוד הרבה לפני כן, כבר הציב גאגוש לעצמו מטרה: לשרטט את אילנות היוחסין של האליטה היהודית בווינה בשנים 1800-1938.

הוא ביקש לשחזר בכך, כדבריו, את המעגל החברתי הייחודי הזה, להבין מי היו האנשים שהרכיבו אותו, מנין הגיעו וכיצד היו קשורים זה לזה; להבין כיצד הפך המיליה החברתי למרכיב כה חשוב בדברי ימי העיר.

ארכיונים שנחצבו באבן

ב-2011 פרסם גאגוש ספר גדוש עמודים ששמו "מי היה פעם מי" (הוצאת Amalthea). זהו כרך ראשון מתוך שניים, ובו הוא משרטט את תולדותיהן של 260 משפחות יהודיות משפיעות בווינה של המאה ה-19 וראשית המאה ה-20. הכרך השני יכיל, הוא אומר, כ-300 משפחות נוספות.

כשרק ניגשת לערוך את אינדקס הלקוחות לפי ספרי ההזמנות, יכולת לדעת לפי השמות מי מהם יהודים?

”קשה לדעת לפי השם מי יהודים ומי לא, אבל במוקדם או במאוחר, את מגלה, כי כשמגיעים לרשומות שנמצאות בארכיונים, מאוד ברור מי קתולי או מי יהודי או כל מה שלא יהיה".

אלו רשומות שנעשו בידי הקהילה היהודית או על ידי השלטונות?

"בכל רחבי האימפריה האוסטרו-הונגרית, עד 1938, ספרי הלידה, הנישואין והפטירה נוהלו בידי הקהילות הדתיות. אם נולדת בקהילה היהודית, הלידה נרשמה ברישומי הקהילה היהודית. ועשר-עשרים שנה מאוחר יותר, כשנזקקת לתעודת הלידה שלך, הקהילה היהודית היתה זו שהוציאה את אותה למענך. זה היה המסמך הרשמי, שלא כמו בצרפת או כמו במקומות שבהם הרישום היה אזרחי. וזה מאוד משמעותי, כי ללא ספרי הלידה של הקהילה היהודית, אף אחד לעולם לא היה מוצא מי יהודי ומי לא".

 
וינה של המאה ה-19. המעמד היהודי אפשר את שגשוג האימפריה

זו, מדגיש גאגוש, גם הסיבה לכך שהנאצים לא הרסו ארכיונים יהודיים. "כולם תמיד שואלים אותי איך קרה שהארכיונים עם רישומי הקהילה היהודית נשמרו", הוא אומר, "אבל הנאצים מעולם לא השמידו ארכיונים יהודיים. אולי ברוסיה ובפולין השמידו, אבל בבוהמיה, במוראביה, באוסטריה, הם אספו את הדברים האלו כמו משוגעים. הם הקימו מוזיאון יהודי ענק בפראג, והם שמרו כמובן את כל הרשומות מווינה. כי אחרת, איך היו יכולים לברר מי יהודים ומי לא? אז יש לנו את כל הרשומות היהודיות של וינה, מ-1784, והן נשמרו היטב".

הרשומות האלו היו הטריגר לצלילתו של גאגוש לפרטי חייהם של בני השכבה המשגשגת של הקהילה היהודית של וינה. את המחקר התחיל בספרי הנישואין. מהם יכול היה ללמוד מה היו שמות הנעורים של הרוכשות ומה קשרי המשפחה ביניהן. מכאן הסתעף התחקיר למעבר מדוקדק על ספרי לידה וספרי פטירה, לנבירה בארכיוני עיתונות ולחיפוש מודעות פטירה והספדים, לסקירת ארכיונים משפחתיים שנשתמרו ולקריאת מסמכים משפטיים שונים. צוואות, למשל, יכולות לשפוך אור לא רק על קשרי משפחה סבוכים, אלא גם על תחומי עיסוק ועניין – החל בנתונים על מה בדיוק מייצרים מפעלי המשפחה או במה היא סוחרת וכלה באוספי אמנות שונים שצברו המנוחים.

הוא גם בדק רשיונות מסחר וייצור ממשלתיים (נושא בעייתי, הוא מעיר, כי הרשיונות מציינים לרוב רק את עצם אישור הייצור, ולא את מהותו). כדי לדעת אם מדובר בזיקוק סוכר, ייצור מאלט או עיבוד עור, יש להמשיך ולחפש מסמכים נוספים, שגם אותם צריך לברר כיוון שהוא מחויב לאמת. את החופשות שלו ושל אשתו מייחדים השניים למסעות לבתי קברות יהודיים ברחבי אירופה כדי לברר ולאמת מידע ארכיוני וכן כדי לזהות שמות ואנשים שהנתונים עליהם אבדו. "מצבות", הוא מציין, "הן ארכיונים שנחצבו באבן".

תנועת וינה הצעירה

החוקר הבריטי פרופ' אדוארד טימס, המתמחה בווינה של מפנה המאה ה-20, כתב בביקורת שפרסם בתחילת השנה על ספרו של גאגוש, בהתייחס לקהילה שמיפה, ש"אנשי העסקים החדשניים הללו, המשקיעים בעלי האופק הרחב, המדענים המחוננים והטכנאים בעלי כושר ההמצאה היו אלו שאפשרו לאוסטרו-הונגריה להפוך לאחת האומות המשגשגות כלכלית בעולם ולאחת מהפוריות תרבותית בהן. יזמים יהודים פיתחו את מסילות הרכבת, מימנו את מכרות הפחם, ייסדו את ייצור בירת הפילסנר, היו חלוצי זיקוק הסוכר, גיבשו את תעשיות הפלדה והמתכת, שלטו על העיתונים ועל הבנקים המובילים ובלטו בסחר העור, הרהיטים, הביגוד ועיבוד המזון. הודות למחקר השקדני המאוגד בספר, אנחנו יכולים עכשיו למפות עכשיו את ההישגים הללו מול שמות, כתובות וחיים שלמים של אנשים ספציפיים שעקבותיהם היו עשויים, אחרת, להיעלם".

אבל התרומה שלהם לא היתה כלכלית בלבד, כמובן. טימס מצביע למשל על הרשומה של גאגוש על אודות משפחת אנגלנדר. הרמן אנגלנדר, סוחר משי מהונגריה, ניסה כמה פעמים לקבל רישיון להקים עסק בווינה, אולם הצליח לזכות באישור המיוחל רק בשנות ה-50 של המאה ה-19. עסקי המשפחה לא בדיוק פרחו בעיר הבירה, אבל נכדו של הרמן, ריכארד אנגלנדר, זכה להצלחה כסופר לאחר ששינה את שמו לפטר אלטנברג. אלטנברג, כותב טימס, היה בין האחראים לתחייה הספרותית בעיר כשהיה בין מייסדי "וינה הצעירה", תנועה ספרותית שקיבצה כמה מהסופרים, המשוררים וההוגים הבולטים בעיר ושימשה מנוף יצירה מרכזי עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה.

אילן המשפחה של גאגוש עצמו אינו כלול בספר; החנות אמנם נוסדה בידי יהודים, אבל במהלך שנות קיומה עברה שינויי בעלות, כמעט נסגרה בעקבות קריסת הקיסרות, שהותירה את רוב לקוחותיה מרוששים, וב-1942 נמכרה למשפחתו.

בהכשרתו, גאגוש הוא בכלל ביו-כימאי. "אשתי היא ההיסטוריונית במשפחה", הוא אומר, "והיא תמיד אומרת שאני עורך את המחקרים שלי כמו מדען, כי שום היסטוריון לא יחליט לעבור על כל הרישומים מתקופה מסוימת רק כדי לקבל עליה מושג".

יום עבודה אופייני שלו מתחיל באחד הארכיונים – העירוני, הממשלתי, מה שתרצו – שם הוא עובר על תיקים שהזמין מראש. בבוקר היום שבו נפגשנו הוא שהה בארכיון העירוני וקרא שם 15 תיקים שהוצאו למענו, לבקשתו מבעוד מועד. את מחציתו השנייה של היום הוא עושה בחנות, שם הוא מתייצב מאחורי הדלפק ומשרת לקוחות.

אילו יחסים היו בין המשפחות שעליהן כתבת ובין המהגרים היהודים שהגיעו לעיר מפולין, מגליציה, ושמצבם הכלכלי היה קשה הרבה יותר?

"לא היו יחסים; אלו היו עולמות אחרים. זה בדיוק כמו לשאול אם היו יחסים בין היהודים שהגיעו באותה תקופה ללואר איסט סייד בניו יורק ובין אלו שהתגוררו בשדרה החמישית. מה שכן היה, זה שהעשירים היו אלו שתרמו כסף לבתי יתומים ולבתי מחסה ובנו בתי כנסת. המדינה לא דאגה לרווחה, אז הקהילה היתה זו שדאגה לה".

הדור שעזב את היהדות, מסביר גאגוש, היה הדור הצעיר יותר; עיקר מהלכי ההתנצרות אירעו בין 1910 ל-1920. אבל בשנות ה-20, הוא מוסיף, היה זה למעשה המשבר הכלכלי החריף שהחריב את השכבה החברתית המיוחדת הזאת. "אחרי שנות ה-20, לרובם כבר לא היה הרבה רכוש. מישהו יכול היה להיות מיליונר ב-1910, וב-1924 אשתו מתה בחוסר כול, ענייה מרודה. האנשים נשארו, אבל העושר נעלם".

איך הגיבו למחקר שלך בני המשפחות של האנשים שעליהם כתבת?

"הצאצאים של אחד הבנקאים שעליהם כתבתי חיים כאן בווינה, והם מכרים שלי. הבנקאי הזה קבור בחלק היהודי של בית הקברות של וינה, בקבר גדול, מרשים, ולמרות שתמיד אמרתי להם שמישהו צריך לטפל בקבר הזה, כי הוא מוזנח ובמצב גרוע, וחבל שכך, הם לא התעניינו בו.

"לפני שנים, כשסיפרתי להם שאני כותב על הסבא-רבא שלהם שהיה בנקאי חשוב, התגובה הראשונית שלהם היתה שהם לא רוצים להיות מוזכרים בקונטקסט הזה, שהם לא רוצים שום קישור יהודי. אבל אז יצא ספר שעסק בתעשיינים יהודים חשובים, וכתבתי בו מאמר גדול על הבנקאי הזה, שמילא תפקיד מאוד חשוב בתחום, ומובן שציינתי שהיה יהודי. אחרי שהם קראו את המאמר, התפיסה שלהם השתנתה בין לילה. הם דאגו לתקן את הקבר ולטפל בו והתחילו לשאול אותי כל מיני דברים, להתעניין. בבת אחת, הם התחילו פתאום לרצות לדעת".