לא תאמינו מה קרה לו היום

עינת יקיר
26.11.13

הסופר דוד ארליך מתעניין בדו-משמעות ורגיש מאוד לענייני לשון, אבל בסופו של יום, הדבר החשוב לו ביותר הוא מה שנאמר, ולא איך הוא נאמר: "הכתיבה נובעת מתשוקה לספר סיפור, והסיפור הזה יכול להיות בשפת הסימנים"


דוד ארליך (צילום: מוטי קיקיון)
אני אהרוג אותך

באוניברסיטה למדתי בלשנות (בחוג לאנגלית). מצאתי עניין בשיעורי סמנטיקה, ובמיוחד סיקרנו אותי דוגמאות של כפל משמעות. למשל כשמישהו אומר, "אני לא אוהב את מלכיאלה", האם הוא מתכוון לכך שהוא שונא את מלכיאלה או שהוא פשוט לא אוהב אותה באופן מיוחד (אבל יכול להיות שהוא מחבב אותה או אולי הוא אדיש כלפיה?).

 

אחת מחברותיי ללימודים מצאה פרנסה מפרשנות לשונית ובלשנית בבתי משפט. למה בדיוק התכוון הבעל המכה כשאמר, "אני אהרוג אותך?") כידוע, הרבה עורכי דין עושים כסף מטענות בנוסח "הוא בסך הכול התכוון להגיד שהיא מעצבנת אותו...").

 

שתי שקל

יש לי עניין רב ורגישות גבוהה בענייני לשון. סוג מסוים של טעויות גורם לי צמרמורת (למשל "שתי שקל" וכדו'). מצד שני, לשון גבוהה מדי לא מדברת אליי. נכון לי ומתאים לי לדבר וגם לכתוב בשפה הנשמעת ונכתבת סביבי. אין לי יומרה ורצון להתחנחן במילים ובמבנים לשוניים שאף אחד לא מבין. בשורה התחתונה, אני צריך להודות אולי שהלשון שלי גבוהה יחסית, אבל נדמה לי שאני מצליח לעלות ולרדת ברמות השונות של העברית, ובכולן אני מרגיש בבית. לכן, אני גם לא חושב שיש טעם להילחם על מילים או מופעים הנעלמים מן הלשון המדוברת (ובסופו של דבר גם הנכתבת). האבולוציה של הלשון היא טבעית. אני אוהב להכיר מילים וביטויים רבים ושונים, גם כאלה שיצאו מהמחזור, אבל אין לי סיבה להשתמש במילה מצועצעת או ארכאית.

 

חייו ומותו של תום 22 (קטע מסיפור קצר)


"תום 22" נולד אחרי שהרגתי את "ניק 25" שהחליף את "יואב 27" שירש את "ליאב 30", אבל שלא כמו קודמיו, שהיו סתם כינויים חלולים שהמצאתי לעצמי בצ'טים באינטרנט, ובעצם וריאציות משפורות על עצמי וצעירות ממני בהרבה, לתום 22 היו חיים משלו, עם משפחה וחברים, דמויות משנה, סוּפר אגו, תעודות והמלצות, חרטות וחלומות כמוסים ומה לא, ואם לא הייתי מחסל אותו בסופו של דבר, הוא היה משתלט עלי ומי יודע על מה עוד.

 

המצאתי אותו בלילה אחד שבו הייתי כל-כך נואש, שהייתי מוכן לרדת מאוד נמוך בשביל סקס מזדמן; לא סתם ליפות את המציאות אלא ממש לאנוס אותה. תום היה שם של מישהו שהכרתי בצבא. הוא היה איתי באוהל בטירונות ומאז פרנס את חלומותיי הרטובים הרבה זמן. דווקא בשנים האחרונות די שכחתי ממנו, אבל הנה, לך תדע מתי חבר מהצבא יצוץ פתאום. זו היתה הברקה של רגע: תום. תום 22.

 

עשיתי אותו בן 22 כי זה הגיל הכי יפה בעיני. עוד לא מקולקל לגמרי. עוד יש מקום לקצת אידיאלים. גיל התום.

 

רק בשתיים לפנות בוקר, אחרי גלישה ארוכה בתור תום 22, נזכרתי שאם הבחור הצעיר מכיכר המדינה שאיתו אני משוחח יראה אותי בסופו של דבר, בן 42 שנראה טיפה יותר, הוא יבעט בי לכל הרוחות. ואז יצאה ממני הבהמה שלא ידעתם שיש בי. מקווי הדמות הכלליים שבהם תיארתי את עצמי בהתחלה (קצין משוחרר, מתעניין בקולנוע, דו-מיני) התחילה דמותו של תום ללבוש חיים של ממש. הוא גר אצל ההורים אבל יש לו מריבות איומות עם אבא שלו והוא חושב לעבור לאחותו בבת-ים עד שיתחיל לעבוד וישכור דירה, כנראה בפלורנטין. בצבא שרת בסיירת הנח"ל. הפעילות בשטחים חירפנה אותו, ואת שלושת החודשים האחרונים עשה בצריפין בתור מש"ק הדרכה. הוא כותב שירים שאותם לא הראה בינתיים לאף אחד. הוא אקטיבי עם פנטזיות פסיביות.

 

תום 22 שבר את לבם של הרבה בחורים בלילות הבאים, וזה לא קל לי להודות בזה. לא קל כי גרמתי פחי נפש. לא קל כי אני עצמי – אם הייתי מופיע בתור מי שאני –  לא הייתי גורם להם טיפת התרגשות. לי הם לא היו עונים בכלל. אבל בתור תום 22 הם ענו ועוד איך, ואפילו פנו אליו ביוזמתם. הם רדפו אחרי, אחריו, באינטרנט בין כל החדרים. הם נכנסו לצ'ט ושאלו אם מישהו כבר ראה היום את תום 22. בשעות הקטנות של הלילה, מבעד לאשנבי בדידותם, ניבטה אליהם דמותו הגבוהה, מצוידת בעיניים ירוקות גדולות, בשיער פחמי ובעור כהה. 

 

אבל הכי אנושי עשה אותו דווקא החבר לשעבר, סטודנט אמריקאי חמוד בשם בריאן שאותו הזכיר בגעגוע נוגה. בריאן חזר לאוהיו קצת אחרי שהאינתיפאדה התחילה ומאז גם הוא היה רק דמות חצי-וירטואלית. היה לתום קטע שהוא הודה בכך שהוא בוכה לפעמים, ואני נשבע שזה הביא לו שניים-שלושה מעריצים חדשים.

 


עטיפת ספר הביכורים של ארליך
לא תאמיני מה קרה לי היום


ככותב, אני עסוק יותר במה אני אומר ופחות באיך אני אומר. לכאורה, האיך הוא קריטי, אבל לא נראה לי שזה העיקר. אצלי הכתיבה נובעת מתשוקה לספר סיפור. הסיפור הזה יכול להיות בשפת הסימנים או בשפת הבית או בפנטומימה. הסיפור יכול להתחיל מ"לא תאמיני מה קרה לי היום". למה יכול? חייב. כך בדיוק צריך להתחיל סיפור טוב: "לא תאמינו מה קרה לי היום". הנה, בלי להתאמץ, זכיתי בתשומת לב.

 

הלוואות לכולם


בהקשר זה, משעשעות אותי גם פרסומות. אני חייב כמובן לסייג: הפרסומות מעצבנות גם כשהן מצחיקות. אני לא מתכוון להגזים בהתפעלות מהן, ובכל זאת, פרסומת מוצלחת היא אירוע לשוני-תרבותי-חברתי. אני אוהב את ההומור הפנימי ואת ההומור העצמי של הפרסומות. אני נהנה לדמיין בין השורות את ההתלבטות של הפרסומאי בנוגע לחובותיו לשפה (שעומדות בהתנגשות ברורה עם חובותיו האחרות).

 

יש פרסומת למשל לכרטיס אשראי שמחלק הלוואות. "הלוואות לכולם", מדגיש הקריין את המילה "לכולם" בכ"ף רפָה. קול אחר באותה פרסומת מלגלג עליו: "לכולם?" (עדיין בכ"ף רפה). הקול הזה (של שחקן ולא של קריין, אבחנה מעניינת בפני עצמה) הוא קול עממי, אבל בהפוך על הפוך, מודע לעצמו וללשון הפרסומת. בתוך בליל השידורים הבלתי נגמר, כיף לצחוק קצת מפרסומת טובה. והעיקר שאראלה ממפעל הפיס תתקשר אלינו.

 

* דוד ארליך, סופר, אחד מבעלי בית הקפה וחנות הספרים "תמול שלשום" בירושלים ומייסדה, עיתונאי לשעבר ב"הארץ" ובקול ישראל. ספריו: "הבקרים של שלישי וחמישי" (ידיעות אחרונות: ספרי חמד, 1999); "כחול 18" (ידיעות אחרונות: ספרי חמד, 2003). פרסם מסיפוריו בכתבי עת ובאנתולוגיות בארץ ובחו"ל.

תגיות: דוד ארליך

עוד בבית אבי חי