המאסטר

בספרו הבלתי נשכח "The Emperor", המתעד את ימיו האחרונים של העריץ האתיופי היילה סילאסי, מתאר העיתונאי רדוארד (אדוארד) קפוצ'ינסקי קבלת פנים למכובדים בארמון המפואר באדיס אבבה, כפי שסופרה לו - בעילום שם - מפי אחד המשרתים.

"לשליט האפריקאי היה כלב מגזע יפני ששמו לולו, והוא התיר לכלבו האהוב לישון על מיטתו. יום אחד נכנס לולו לאולם, רחרח את נעליהם הבוהקות של האורחים והשתין עליהן. בעוד השתן מרטיב את כפות רגליהם, קפאו הנאספים על מקומם מרוב תדהמה, מבוכה ופחד. אני נמנתי עם המשרתים שניגבו במטלית עשויה מבד סטין את הנוזל הצהוב".

הוא נולד בשנת 1932 בעיר פינסק שבפולין ונחשב לגדול העיתונאים בפולניה ומהחשובים בעולם כולו. בשנת 1957 היה העיתונאי הראשון שיצא במסגרת עבודתו מגבולות ארצו ומהגוש המזרחי כולו. מאז בילה שנים ארוכות מחוץ לפולין, בעיקר באפריקה. לשיא תהילתו המקצועית הגיע קפוצ'ינסקי בשנות ה-60 וה-70, כאשר סיקר לא פחות מ-27 מלחמות וחילופי שלטון באפריקה ובדרום אמריקה.

מלבד סיפורו על נפילתו של סילאסי, סיקר גם את ימיו האחרונים של השאה באיראן ואת התפוררות ברית המועצות. קפוצ'ינסקי, מלבד היותו עיתונאי, היה גם משורר, ובאחרית ימיו גם צלם. כתיבתו היתה מיוחדת. הגם שלא הכיר את הסופר גבריאל גרסיה מרקס - שהיה אף הוא עיתונאי בראשית דרכו - חלק עמו את הדעה שעיתונות טובה יש בה מן השירה.

הוא עצמו הגדיר את סגנון הכתיבה שלו כז'ורנליזם קסום, Majic jornalism, על משקל הז'אנר הספרותי ריאליזם מאגי (Majic realism), הנפוץ בספרות הדרום אמריקאית. כל מי שקרא את סיפרו "The Emperor" מבין במה מדובר. החיים בחצר הרודן האתיופי קרובים במידת המוזרות, הסוריאליזם והאבסורד למקונדו של "מאה שנים של בדידות" של מרקס.

יצאתי להבין את הרוע, מיד אשוב

קפוצ'ינסקי שובה את הקורא בקסמי כתיבתו. אין ספק שהוא הושפע מכתיבתם של אחרים, כמו העיתונאי האיטלקי קורציו מלאפרטה, אבל יותר מכול, הושפע מההיסטוריון היווני הרודוטוס, בן המאה הרביעית לפני הספירה, שספרו "היסטוריות" ליווה אותו בכל מסעותיו.

הרודוטוס הטעין את סקרנותו של קפוצ'ינסקי. האחרון העריץ אותו וראה בו מדריך רוחני. חייו וכתיבתו של קפוצ'ינקי הם הוכחה לאמרתו של הרודוטוס שהישגיו של האדם תלויים בהעזתו ובנכונותו להרפתקאות. אגב, בין שלל הרפתקאותיו ניצל קפוצ'ינסקי מכיתת יורים באפריקה.

זאת ועוד. הוא היה הכתב הזר היחיד שסיקר את המלחמה בנגורנו קראבך בעיצומו של המרד נגד ברית המועצות, על אף הווטו החמור שהטילו הסובייטים על כניסת עיתונאים. הוא שיחד פקידים מקומיים, עלה על טיסה מחופש במדי טייס וירד מהמטוס באזור הקרבות כשהוא מעמיד פני שיכור, נתמך בידי שני מורדים, שהכניסו אותו למכונית והסיעו אותו מחוץ לשדה התעופה. בהרודוטוס הוא מצא את מהותו שלו כעיתונאי – עיתונאי במובן הקלאסי - חובק עולם, מתבונן ומוסר עדות. כהרודוטוס, אביו הרוחני, יצא להבין את הסיבות לרוע ולמלחמות.

הגלובליסט הראשון

את ספרו הרודוטוס מתחיל בהצהרה: "לפניכם תוצאות החקר שנעשה על ידי הרודוטוס מהליקרנאסוס שמטרתו היא למנוע את השכחה של אירועים אנושיים, מעשה ידי אדם, ולשמר את ההישגים החשובים של היוונים ואחרים, ובמיוחד את הסיבות למעשי האיבה ביניהם".

הרודוטוס, אומר קפוצ'ינסקי, היה רדוף פחד השכחה. הוא הרגיש שהזיכרון שביר, מלא חסרונות ואפילו מתעתע. אבל בלי זיכרון אין חיים. הזיכרון הוא שמרומם את האדם מעל החיה. הוא שקובע את אופייה של הנפש. "הדבר האחד שעלינו לדעת על האתמול הוא ללמוד ממנו. האתמול - טוב או רע - הוא היסטוריה. המחר הוא תקווה, תשוקה, חלום. אל תיתן להיסטוריה להרוס את המחר".

לרשות בני תקופתו של הרודוטוס לא עמד כמובן המאגר העצום של מידע שיש לנו. לחוקר לא היתה קיימת אלא אפשרות אחת להנציח אירועים: לראיין את העדים. זוהי ראשיתה של הרפורטאז'ה. הרודוטוס, אומר קפוצ'ינסקי, היה הגלובליסט הראשון. לא עוד חשיבה וכתיבה פרובינציאלית של רשם דברי הימים, אלא כתיבה פילוסופית, היסטורית.

קפוצ'ינסקי הלך בדרכו של ההיסטוריון היווני ויצא למסעות ברחבי העולם. כמוהו, הוא היה סופר בעל מעוף, ואכן, אל פסגת הישגיו העיתונאיים הגיע בספריו יותר מאשר בכתבותיו. הוא עיתונאי חוקר, בעל כישרון כתיבה חריג. התבוננותו בפרטים מדויקת ומסקנותיו פילוסופיות, והן המתעלות מעבר למסגרת העיתונאית המוגבלת במקום ובזמן. "איני מאמין", אמר, "בכתיבה עיתונאית אובייקטיבית ופורמלית". בכל כתביו התייחס לא רק למה שראו עיניו מחוצה לו, אלא גם בתוכו. אלה רשמיו מהחומה הסינית:

"החומה הסינית היא עדות לחולשה; היא סטייה; טעות מזעזעת המעידה על חוסר יכולת לקומוניקציה; דוגמה מפחידה לשימוש מעוות של נכות פיזית ואינטלקטואלית. הרפלקס הראשוני של בני אדם נוכח קשיים או בעיות הוא בניית חומה, סביב עצמך, כיוון שלפי חשיבה כזאת, כל מה שבא מחוץ הוא בבחינת איום. אבל החומה נבנתה לא רק כדי להגן על סכנות מחוץ; היא גם מאפשרת שליטה על מה שקורה בתחומה. מי שאחראי על החומה ועל שעריה שולט ביתר קלות על מי שבתוכה ועל מי שיוצא ממנה. החומה היא מגן, אבל גם מלכודת. היא מייצרת תפיסה מסוימת של המציאות. תארו את העולם כמחולק לרוע ונחיתות מחוץ לחומה, לעומת טוב ועליונות בתוכה. שומר החומה אינו חייב להימצא בסמיכות אליה. הוא יכול להיות מרוחק ממנה פיזית. די בכך שהוא נושא בתוכו את דמותה וכורת ברית עם הרעיון שלה, עם החוקים שהיא מכתיבה".

למזלו, לא חזה בקריסה

קפוצ'ינסקי היה "עיתונאי שטח" קלאסי. למזלו, נפטר בתקופה שבה עיתונות "שטח" עם נופך אישי, מלווה בקולות, בריחות, במזג האוויר וברגשות, הולכת ומאבדת מערכה. העיתונות המודפסת קורסת. הדיווח צריך להיות קצר, מהיר. למי יש סבלנות לקרוא. היום הוא לא היה מתבלט מעל אחרים. טוקבקיסטים היו מלגלגים עליו, הורגים אותו. היום כל אחד יכול לדווח – ומדווח במהירות, מכל מקום; ממש כפי שכל אחד יכול לצלם ולשגר תצלומים מאירוע כמעט ברגע שבו קרה. העיתונות אינה עוד פילוסופית עם אג'נדה, והמאסטרים גדולים של העיתונות - כמו עמיתיהם הצלמים – הולכים ומאבדים מערכם וממעמדם. " הוא היה הכתב הזר היחיד שסיקר את המלחמה בנגורנו קראבך בעיצומו של המרד נגד ברית המועצות, על אף הווטו החמור שהטילו הסובייטים על כניסת עיתונאים. הוא שיחד פקידים מקומיים, עלה על טיסה מחופש במדי טייס וירד מהמטוס באזור הקרבות כשהוא מעמיד פני שיכור, נתמך בידי שני מורדים, שהכניסו אותו למכונית והסיעו אותו מחוץ לשדה התעופה "

אחרי מותו, פורסם בפולין ספר עב כרס הקורא תיגר על גדולתו של העיתונאי הדגול ומאשים אותו, בין השאר, בדיווחים כוזבים. מחבר הספר, ארתור דומוסלבסקי, טוען למשל שקפוצ'ינקי דיווח על מהומות במקסיקו כעד ראייה אף על פי שלא נכח במקום. הוא גם מאשים אותו בגוזמאות מיותרת. לדוגמה, הטענה שהדגים באגם ויקטוריה שמנים במיוחד כיוון שניזונו תקופה ארוכה מבשר אויביו של אידי אמין. הוא גם אפילו האשימו בשקר ביחס לטענה שהכיר מקרוב את צ'ה גווארה. טענה אחרת המועלית בספר היא שקפוצ'ינסקי "ריגל" למען השירותים החשאיים של פולין ומסר להם מידע על שירותי הביטחון של מדינות במערב, כמו ישראל וארצות הברית. אשמה זו הופרכה.

קפוצ'נסקי, כתבה מרגרט אטווד בדברי ההספד עליו, היה מישהו שהיו לו כל הסיבות שבעולם להיות פסימיסט בגלל כל הרוע שנחשף אליו, ובכל זאת, הוא היה אופטימי. היא בחרה משפט אחד מספרו "מסעותיי עם הרודוטוס"; משפט שקפוצ'ינסקי מצטט מפי ההיסטוריון היווני ושלדעתה הוא מייצג גם אותו: "אנו עומדים בחשכה המוקפת באור".