במורד הנהר

"בעיניי, הלשון העברית לדורותיה מצטיירת כאיזה נהר אדיר של אותיות שאני ממש יכול לדמיין. משום מה, אני רואה אותו זורם מלמעלה למטה". אריאל לוינסון, חוקר, מבקר ויזם תרבות, משקיף מדי יום על השפה


לוינסון. מחויבות חברתית ליצור (צילום: מוטי קיקיון)
"בעולם ובחיים אין העתים שוות. עתים שהאדם משמר את נחלתו וחי במסורתו במנוחת לבב, והוא חי בה כבבת עינו מבלי כל הרהור על דבר ערכה ומהותה; ויש עתים מזומנות לאדם, שה'אני' שבו רואה עצמו סגור במסגרת צרה של חבלי המסורת והוא מתאמץ לעזוב אותה ולסגל לו חיים חדשים. יש אשר הקניינים הישנים מעשירים אותנו וממלאים את רוחנו; ויש אשר הפסדם מרובה משכרם, בעשותם חיץ בינינו ובין הטבע. סבל ירושתנו העתיקה מכביד עלינו ועולו קשה. כל אשר מתרקם במשכיות לבבנו ובקדירת מוחנו מכוסה בענן מושגים מסורתיים ודתיים, עד שאי אפשר לנו לנשום נשימה חיה".

(מיכה יוסף ברדיצ'בסקי, מתוך 'זקנה ובחרות')

 

 

קרקע שעוד לא דרכו בה

 

כשהייתי תלמיד ישיבה רך לימים, אחרי כמה שבועות של גישושים והיכרות עם עולם לימוד התורה, ניגש אליי אחד התלמידים הבוגרים וביקש ממני לומר כמה דקות של דבר תורה באחת מארוחות השבת בישיבה. נתקפתי הלם ואלם. אני? עכשיו? הרגשתי כמו בן יומיים שצריך לכתוב תזה או כמו מגמגם שצריך לשאת הרצאה. חששתי מאוד – מה כבר ניתן לומר שעוד לא נאמר? איך אפשר להוציא איזה פירוש לפסוקים שנחרשו ונטחנו עד דק?

 

אבל אחרי כמה וכמה שעות של הכנה וקריאה שוב ושוב בפרשת השבוע, הגיח רעיון, הבליחה השראה, ותחושה לא מוכרת של עונג פשטה בכל הגוף, ממש פיזית. לפעמים נדמה לי שתחושה זו מלווה אותי עד היום. באופן אישי, הידיעה שיש אפשרות לפרוץ את המובן מאליו, השגור והשכיח אל קרקע חדשה, אל מחוזות שמעבר לקיים ולהציע פירוש חדש, דרך לשונית וספרותית חדשה שעד היום לא דרכו בה, היא סוג של סם חיים.

 

אך יותר מזה, עם הזמן חשתי שיש לנו גם מחויבות חברתית ופוליטית להמשיך וליצור ולחדש ולהוסיף פרשנויות, יצירות, מחשבות ורעיונות גם אל מול התחושה המשתקת של המסורת והענקים מן העבר. ייתכן שמנוע בערה פנימי זה היה חלק מהסיפור של הקמת הישיבה החילונית בירושלים עם עוד כמה מורים לספרות, אנשי רוח ומעשה, שהרגישו את התחושה הזאת.

 

אלכסנדר שיכור

אֶגְנֹב לִי אֶת הָאֵשׁ כֻּלָּהּ. אָשִׁיר. אֶנְדֹּד.

אֶבְנֶה עָרִים וְאַחְרִיבַן. אֶצְלֹל

אֶל מְצוּלוֹת הַזְּמַן. אֶחְקֹר אֶת הַמָּקוֹם

שֶׁבּוֹ קָצֶה יֵשׁ לָעוֹלָם, אֶת הַשָּׁחֹר

אֲשֶׁר מֵעֵבֶר לוֹ, וְגַם אֶת הָאָפֵל מִכָּל,

זֶה הַחוֹמֵק בַּלַּיְלָה כְּמוֹ קְלָלָה אֶל תּוֹךְ לִבִּי.

הַשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר אֶתְעוֹרֵר. אֶשְׁתֶּה חָלָב וְאֶטַּהֵר.

אֲנִי הָאֵל. תְּהִלָּתִי תֵּצֵא מֵאַפְרִיקָה וְעַד

לְבֵית אִמִּי, וּכְשֶׁתַּגִּיעַ שְׁעָתִי

אֶגְוַע בְּיִסּוּרִים קָשִׁים.

(תמיר גרינברג, מתוך 'על הנפש הצמאה', עם עובד, 2000)

 

 

נהר אדיר הזורם מלמעלה למטה

 


קסטל בלום. אין באמת היררכיה (פלאש 90) 
בשנים האחרונות היו לי כמה הצעות לכתוב וללמד בארצות הברית. היה בי אז ויש בי עדיין היום אינסטינקט של התנגדות לדבר הזה. ללמד ספרות עברית באנגלית לא מעניין אותי. ללמד וליצור בשפת המקום, ועוד לא סתם מקום, אלא בישראל, מרגש אותי. הזהות בין המילים לדברים מעניקה לא רק ממשות לעולם הלשוני, אלא נדמה שיש בה איזו יכולת השפעה חזקה יותר, לא רק לגעת ולחוש וללוש את המסמנים ולהתאים אותם למסומנים שלהם בצורה ישירה; נוספת כאן תחושה אחרת, שאולי קצת משכרת, ולכן גם קצת משקרת, שיש ממש יכולת להזיז את העולם באמצעות הלשון, לשנות דברים במציאות.

 

השפה, הלשון והספרות העברית לתולדותיה מצטיירות בעיניי כבר לא מעט זמן כאיזה נהר אדיר של אותיות שאני ממש יכול לדמיין. משום מה, אני רואה אותו זורם מלמעלה למטה. מה זה אומר? משהו מיסטי? כי במידה רבה ניתן לומר או לדמיין את ההפך: אותיות פורחות באוויר, מלמטה למעלה, בוראות את השמים והאלוהים במילים של בשר ודם. בתוך הנהר האדיר הזה כולם משתתפים: סופרים וסופרות בני כל הדורות, משוררים, מבקרים, מסאים ואפילו פובליציסטים, שכותבים ב"ספר התורה" של הספרות העברית את האות שלהם.

 

במובן זה, זו התגלות הולכת ונמשכת שקשה לשים בה גבולות בין סוגי יצירות וז'אנרים, מקורות השראה ותקופות היסטוריות. האם באמת יש היררכיה בין חוק מספר ויקרא ובין סיפור של ברדיצ'בסקי או אורלי קסטל-בלום? בין שיר של יהודה עמיחי או חביבה פדיה לזה של אבן גבירול או דוד המלך? יש בי חשק אדיר להיות חלק מהדבר הזה, להוסיף את האות שלי, אבל גם מתעורר בי חשש וענווה שמא איני ראוי.

 

ואם מתייחסים באופן שתיארתי לעיל לשפה העברית, אזי מראש אין על מה להתבכיין על שינויים שלרוב מתוארים כרדידות של השפה המדוברת היום, או על היעלמותם של משלבים ורבדים לשוניים עשירים לטובת משפטים תקציריים במייל או באסאמס. מי שינסה בכוח ובאופן מלאכותי "להחיות" דיבור נשכח או רבדים מסורתיים כאלו ואחרים בתוך השיח היומיומי, סופו להיכשל בנוסטלגיה, אנכרוניזם והצטעצעות שיתלשו את יצירתו מדפי ההיסטוריה. הנטייה האוטומטית לגעת בנשגב אך ורק דרך שפה שכבר התקדשה, והתחושה שניתן להטעין משמעות דרך החייאה או ציטוט של שפה שאיננה קשורה לזמן ולמקום שלנו, יסודה בגאווה שקרית שסופה כישלון. האתגר הגדול הוא מה עושים עם השפה של כאן ועכשיו. " הידיעה שיש אפשרות לפרוץ את המובן מאליו, השגור והשכיח אל קרקע חדשה, אל מחוזות שמעבר לקיים ולהציע פירוש חדש, דרך לשונית וספרותית חדשה שעד היום לא דרכו בה, היא סוג של סם חיים "

 

"השירה של דורנו, אם כוחה איתה להיות שירת החיים שלנו, לא זיוף וסטיליזציה – האם אינה צריכה להכיר מקרקע-חיינו עתה, להתאים אל השקפות חיינו עתה ולהתבטא בצרופי-הלשון האומרים דבר מה לליבנו עתה? ומה לה, איפוא, לאגדה, שנוצרה לפני שנות אלפיים מתוך ייחוסים אחרים לגמרי משלנו אל העולם ובלשון, שאם יבואו לחקות אותה, יהיה זה רק פסידו-אגדיות – ולא יותר?!"
(יוסף חיים ברנר, מתוך מאמר ביקורת על המסה 'הלכה ואגדה' של ביאליק)

 

* אריאל לוינסון, מורה לספרות, חוקר ומבקר ספרות, יזם תרבות. לוינסון כותב דוקטורט ומלמד בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית ומשמש מנהל אמנותי של אירועי תרבות בירושלים, ממייסדי הישיבה החילונית בירושלים

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי