בכיתה ה' עברנו לתל אביב, ואימא שלי רשמה אותי ללימודי מקהלה. התחלתי לשיר במקהלה בבית ביאליק ואחר כך עברתי למקהלת הקונסרבטוריון הישראלי, ושם למדתי, בין השאר, פיתוח קול. הייתי חלק מהמקהלה עד גיל 17, וזה היה מאוד אינטנסיבי - פעמיים בשבוע, כל פעם שעתיים, ולפעמים גם בימי שישי. השתתפנו באופרות, נסענו לחו"ל. זו היתה התמסרות לא פשוטה, אבל אין ספק שזה נתן לי את הבסיס לשירה ולמוזיקה, למרות שזו מוזיקה שפחות קשורה ליהדות, ברובה.
באותה תקופה לא ראיתי את המוזיקה כדרך חיים. למדתי קולנוע, וחשבתי שזה הכיוון. זו מדיה שמשלבת את כל התחומים – גם תיאטרון, גם תנועה, גם מוזיקה - ממש הכול. אהבתי את הקולנוע מהבחינה הזו. אחר כך עבדתי קצת בקולנוע, וראיתי שזה תחום מאוד קשה. צריכים להיות עם נפש מאוד קשה כדי להצליח בזה. מעורב שם הרבה כסף, וזה מסבך את הדברים. בוא נגיד שמבחינה כלכלית, טכנית, פיזית – הרבה יותר קל להוציא תקליט מאשר לצלם סרט. זו היתה ההחלטה גם בגלל שהחיים התגלגלו לתחנה השנייה.
אלבום הבכורה: אתה יורק דם, ואומרים לך 'איזה שיר חמוד'
פעם אחת, כשהייתי עם אחותי בבר תל אביבי, פגשנו את ניצן זעירא, מנכ"ל נענע דיסק והמנהל של ברי סחרוף. ניצן לקח את אחותי הגדולה לעבוד עם ברי במשך שנתיים כמפיקה, ולאחר מכן החלפתי אותה. ברי לא היה אז כוכב גדול כמו שהוא היום, וכשהחלפתי אותה, הייתי אולי בת 18. ממוזיקה מקהלתית של קונצרטים, עברתי לתחום הרוק. לא הסתפקתי בתפקיד המפיקה; ישבתי הרבה באולפן, הקשבתי, למדתי, התעניינתי, שמעתי והתערבבתי.
בתקליט של ברי, "חם על הירח", הציעו ספונטנית שאכנס לעשות קולות. שרתי ב"בעל זבוב", ואחר כך ברי עשה מוזיקה לסרט "קלרה הקדושה". הוא זכר את הקול שלי והציע שנקליט שיר. הוא כתב את "הניצוץ". אני שרתי אותו, וזו היתה התחלת הדרך.
כל זה התגלגל לאלבום הבכורה שלי. הוא היה מסע שבו יצאתי לדרך שבה הייתי צריכה לבחור איך אני רוצה להישמע ומה אני רוצה להגיד. כל האופציות היו פתוחות, אבל זה גם היה קשה כי היה צריך להתפקס. אבל אחרי שהוא יצא, הרגשתי שזו היתה הרבה עבודה נפשית, מכל הבחינות. התגמול היה אמנם יפה, כי קיבלו אותי יפה ברדיו, אבל זה לא מה שחשבתי שיהיה. כי כשאתה עושה את הדברים האלה, אתה יורק דם, ואנשים מקבלים את זה בשמחה, באהבה, אבל זה לא משנה להם את החיים. רואים אותך ברחוב ואומרים "איזה שיר חמוד; עשית לי את הבוקר". גם הבנתי שצריך להתעסק באיך אני נראית, איך אני נשמעת, מה חושבים עליי – וזה לא בשבילי, החיצוניות הזו. זה לא מה שחיפשתי.
יוגה: מצאתי את השקט שחיפשתי
הרגע שבו הלכתי לשיעור יוגה בפעם הראשונה ומצאתי את השקט שאני מחפשת הוא תחנה חשובה נוספת בחיים שלי. דרך האימון הגופני מצאתי חיבור למקום עליון. כשאני עושה יוגה, אני מרגישה שיש שם אמת, שקט, התכנסות, ואני עוד פעם יכולה להרגיש את התודעה שלי ולחקור אותה. אחרי כל החיצוניות, זה הפְּנים שהייתי צריכה.
הלכתי ללמוד הוראת יוגה שלוש שנים בווינגייט וגם נסעתי להודו כדי לחקור את שורשי היוגה ולהבין מאיפה זה בא.
החיבור היהודי: הרגשתי שיש בזה אמת
היוגה הובילה לחזרה בתשובה. כבר לפני כן היו חברים שחזרו בתשובה ודיברו על ר' נחמן מברסלב. אותם דיבורים התחברו לי למקום של האמת ופתחו לי את הנשמה.
גדלתי בבית שהיה אנטי יהדות. היהדות נחשבה כפייתית, פרימיטיבית, ודווקא כשפגשתי את ברי, התחלתי לראות יהדות אחרת. הוא התחבר לזה יותר ממקום שכלתני. בהודו זה התחבר מהמקום של הלב והמשיך אל הלב. פשוט הרגשתי שיש בזה אמת, ומעבר לכך, רציתי להתחבר לשורשים שלי. משם זו דרך ארוכה של 12 שנה. דרך שעוד לא סיימתי כמובן."התגמול על האלבום הראשון היה אמנם יפה כי קיבלו אותי יפה ברדיו, אבל זה לא מה שחשבתי שיהיה. כי כשאתה עושה את הדברים האלה, אתה יורק דם, ואנשים מקבלים את זה בשמחה, באהבה, אבל זה לא משנה להם את החיים"
בגלל שעשיתי את זה כל כך לאט, זה לא היה ביום אחד, והסובבים אותי לא חוו שוק פתאומי. המשפחה ראתה שאנחנו מתחברים למקום שטוב לנו, שהוא חיבור אמיתי, מתוך הבנה ואהבה, ואז אי אפשר שלא לקבל את זה. גם בעלי עשה את התהליך לאורך כל הדרך. שנינו ביחד וכל אחד לחוד.
אימהות וילדים: היצירה הגדולה ביותר בחיי
הילדים הם תחנה מרכזית. הם שינו את חיי, ללא ספק. אין ספק שזו היצירה הגדולה ביותר בחיי, מבחינתי. תמיד רציתי להיות אימא, תמיד רציתי להתמסר לזה. כרגע יש לי שלושה ילדים – שתי בנות ובן, בני שבע וחצי, חמש ושנתיים וחצי, והיד עוד נטויה.
קצרה היריעה מלדבר על האימהות. אין לי מילים לתאר את זה, זה רחב מדי, גדול מדי. בתור בן אדם זה שינה אותי מקצה אל הקצה. אין דבר שהשפיע עליי יותר בחיים בתחום עבודת המידות, בנתינה ובכל מה שנדרש מהאדם בעולם הזה. זה כמו הטירונות של החיים. עם הילדים אתה מגיע למקומות שלא היית מגיע אליהם בשום דרך אחרת.
"נושמת לאט", הסינגל החדש
קריירה מגוונת: הפלסטיק כבר לא עובד
יש שמונה שירים חדשים שהקלטתי וטרם הוצאתי. אני מתקשה להוציא אותם באלבום. כל הקונספט הוותיק של המוזיקה קצת עבר-חלף בעיניי. גם אם אוציא אלבום, מי יקנה אותו? אז אני שמה דברים בערוץ שלי ביוטיוב, וכל אחד יכול לשמוע. בכלל, נראה לי שהפלסטיק כבר לא עובד. אני מוציאה שירים לרדיו כשאני רוצה; ממש לאחרונה הוצאתי סינגל חדש, ששמו "נושמת לאט", ואני מקווה שאנשים ישמעו, יושפעו ושיהיה קידוש שם שמים. לא נראה לי שאוציא עוד אלבומים בדרך הסטנדרטית, אבל אי אפשר לדעת.
זה נחמד שמוזיקה יכולה להיות נגישה לכולם. מה שכן, אנחנו האמנים צריכים למצוא ממה להתפרנס. אני קצת כותבת באתר ברסלב ישראל, ויש לי רצועה נשית בערוץ אורות. אני עושה מוזיקה כשאני יכולה, מופיעה מדי פעם באולפנות, בערבי נשים, בהפרשות חלה. מה שאפשר ומה שהשם נותן.
