הסינדרום הפרסי

29.09.13

"מעת לעת מגיע יהודי-פרסי-ישראלי לאמריקה ומחליט שמעתה יהיה יהודי-פרסי-ישראלי-אמריקאי, ויש שהוא חדור מוטיבציה עד כדי כך שהוא נהיה ליהודי-פרסי-אמריקאי-ישראלי. כזה היה למשל בני הפרסי". שיר על אמריקה, פרק י"ט

עד שנת 1979 היו ישראל ואיראן מדינות ידידות. שגריר ישראלי הוצב בטהראן ושגריר איראני בישראל, המסחר היה ער וכלל בין השאר דטרגנטים, שעוני מים ואפילו צעצועי פלסטיק בדמות מפתחות לילדים, שחולקו להם כמפתחות לגן עדן. חלקם התגלו על חיילים מתים במלחמת איראן-עירק.

 

בשנת 1979 הכול השתנה; אין טעם לחזור על עובדות היסטוריות. יהודים היו צריכים לעזוב את איראן. חלקם עזבו עוד קודם לכן, היו שעזבו לישראל והיו שעזבו לאמריקה. סתם פרט סטטיסטי: 35 אלף תושבים יש בבוורלי הילס העשירה (שהיא רשות מוניציפלית, ולא שכונה. המיקוד שלה הוא אכן 90210), מהם 9,000 הם יוצאי איראן, כלומר פרסים, מהם 8,000 הם יהודים. מה זה אומר לנו? שיהודים-פרסים-אמריקאים נוטים להיות מסודרים, וחלקם עשירים מאוד.

 

זה גם אומר שיהודים-פרסים-אמריקאים, אלו שהם עשירים מאוד, חושבים שעל יהודים-פרסים-ישראלים לא שפר מזלם או שלא היה להם די שכל, היות שמשום מה, החליטו בכל זאת ללכת לארץ הקודש. הם מחבבים נבחרי ציבור יהודים-פרסים-ישראלים, אבל גם קצת מרחמים עליהם.

 

אבל מעת לעת מגיע יהודי-פרסי-ישראלי לאמריקה ומחליט שמעתה יהיה יהודי-פרסי-ישראלי-אמריקאי, ויש שהוא חדור מוטיבציה עד כדי כך שהוא נהיה יהודי-פרסי-אמריקאי-ישראלי. ככה היה למשל בני הפרסי.

 

"מי שרוצה להאשים את היורדים, שיבדוק קודם כול במה הוא בעצמו טעה", אמר בני באחד מערבי חמישי עם נרגילה. "אין מצב שהייתי משיג בארץ את מה שהשגתי כאן", אמר וצדק. בשנים האחרונות הסתדר בני הפרסי היטב. הוא הקים חברה (לא רשומה בשום מקום), השיג עובדים (לא רשומים בשום מקום) והתחבר אל בני משפחתו הרחוקים יותר ופחות שחיים בלוס אנג'לס, בוורלי הילס ובשאר רחבי המחוז הגדול הזה. הכירו אותו, הוא קנה כמה וכמה חליפות, הוא היה הולך לחתונות בבתי כנסת פרסיים ולמסיבות פורים בבית הכנסת נצח, בית הכנסת של הקהילה הפרסית, שכמובן, שוכן בבוורלי הילס, פחות או יותר מול הכנסייה המורמונית. גם מורמונים הם עשירים.

 

על נשים ופרימיטיבים, או: קוני מוצא אהבה

 

עד פורים האחרון היה ברור שהם, הפרסים באמריקה, מסורתיים עד פרימיטיבים. ברור למי? ברור לקוני. מי הוא קוני? הוא בן דודו הרחוק למדי של בני שנולד בטהראן, הגיע בגיל שנתיים ללוס אנג'לס, למד בלוס אנג'לס ועובד בלוס אנג'לס. אין לו מושג איך מנקים את הבית. בשביל זה אימא שלו באה אליו או שולחת עוזרת היספנית.

 

למה הם פרימטיבים? כי קוני לא הצליח להתחיל מעולם עם שום בחורה פרסית. אי אפשר להגיד שהן שומרות נגיעה, אבל קוני טוען שאין שם סקס לפני החתונה. חוץ מזה, הן רוצות גבר עשיר, חוץ מזה, גבר מסודר וחוץ מזה, שיהיה פרסי.

 

היה קל להסכים עם קוני, כלומר קל לכל מי שאינו עשיר, אינו מסודר או אינו פרסי. העניין הוא שקוני היה עשיר מאוד, מסודר היטב ופרסי. אפילו חי שנה-שנתיים באיראן כתינוק, לא מודע לסביבתו הפרסית. מובן שדיבר פרסית, שמע מוזיקה פרסית ואכל גונדי בשבתות.

 

בפורים האחרון הלכנו אל מסיבת פורים בבית הכנסת נצח בבוורלי הילס - פנויים-פנויות חוגגים בבית הכנסת. חשבתי שבפורים אפשר לבוא לשם עם ג'ינס. אפשר היה לבוא עם ג'ינס, אבל לא לנהל שיחה אמיתית עם שום בחורה, כלומר, לא לקבל אפילו מספר טלפון. קוני בא לבוש היטב, וזו היתה אחת הסיבות לכך ששבוע אחר כך הפסיק סופית לדבר על פרימיטיביות או על מסורתיות כעל בעיה. הוא היה מרוצה מאוד.

 

מירה היתה יפה, והוא היה לא ממש יפה; היא היתה מבריקה, והוא היה לא ממש מבריק; היא היתה בחורה פרסייה מסודרת, והוא היה בחור פרסי מסודר. הוא אהב אותה מאוד, והיא נזפה בו מדי כמה דקות, אבל דאגה שיתלבש מסודר ויתגלח גם בסופי שבוע. הוא לא עשה סמים לידה.

 

בשלב שבו אנו נמצאים עתה בסיפור, הקיץ כבר כאן, וקוני כבר הציע למירה נישואים, והיא אמרה כן. "ברור למה הוא הציע; לא ברור למה היא אמרה כן", אמר עליו בני בעברית, לידו. כי עברית, כמובן, קוני לא ידע. אגב, במקור גם לא קראו לו קוני, אבל זה לא חשוב. היתה לו אזרחות אמריקאית, וגם למירה, כך שאיש מהם לא היה צריך גרין קארד.

 


קצב. לא פלא שנשיא ורמטכ"ל פרסי כבר היו (פלאש 90)
המשמעות המעשית של החתונה היתה שבני צריך להתחיל לחפש חליפה חדשה. בהמשך התברר שגם אחרים עלולים להיות מוזמנים, והמשמעות היתה שגם אחרים צריכים למצוא חליפה. הערכתי שאני עלול למצוא את עצמי מוזמן וביררתי עם אלון אם הוא בטוח שאחרי שאקנה את החליפה אוכל להחזיר אותה ולקבל בחזרה את כל הכסף במזומן. "אתה משחק אותה ילד או שאתה באמת לא מבין איך הדברים עובדים כאן?", הוא שאל אותי, בצדק. סתם הטרדתי אותו כי שיעמם לי בערב ורציתי לפחות להתקשר למישהו. גם לא קיבלתי הזמנה.

 

אבל בני אמר שכדאי למצוא את עצמנו מוזמנים, כי יהיו בחורות. "בכלל יש לי סיכוי איתן?".

 

"האמת, לא בטוח. עם רובן לא. אבל לפחות תבוא עם חליפה", אמר.

 

"אני מוזמן?", שאלתי.

 

"האמת, לא בטוח", ענה כך גם לשאלה זו, "אבל לא יזיק שתהיה לך סוף סוף חליפה".

 

בני היה בטוח שאני רוצה לבוא, ולכן ארגן לי הזמנה. הוא אמר לקוני שלא יכול להיות שאני חבר כל כך קרוב ושהייתי בכל כך הרבה שיחות על החתונה ולא אוזמן. קוני אמר שלא אכפת לו להזמין; ממילא ההורים משלמים, ולהם לא חסר. אבל הוא רק רצה לברר את שמי, כי לא טרח לזכור אותו. הוא גם ביקש מבני שיאיית את השם, ליתר ביטחון.

 

על ההזמנה שקיבלתי היה כתוב "ג'ונסון לוי" וכך גם על פתק השם בחתונה. ככה זה. שקרים שחוזרים עליהם נוטים להפוך לסוג של מציאות.

 

הגעתי בוואן, כי זה הרכב שהיה לי. האמת היא שרציתי להגיע עם מישהו, כי ידעתי שאשתה. אבל איכשהו, אי אפשר היה לתפוס טרמפ. תחבורה ציבורית בלוס אנג'לס היא דבר שקיים, אבל רק אלוהים יודע איפה למצוא אוטובוס או מונית.

 

החתונה הייתה באחד מבתי הכנסת הפרסיים, אבל משום מה, לא בבית הכנסת נצח. אי אפשר היה לוותר על סושי או חומוס. לכולם היו חליפות יפות משלי, יקרות משלי, והם ידעו להבחין בהבדלים. אני לא.

 

מנגינות שונות הושמעו כשכל אחד מבני המשפחה הרבים מאוד עשה את דרכו אל החופה המרשימה. עשן כיסה את רחבת הריקודים כשקוני ומירה רקדו את הריקוד הראשון. בני צדק – היו המון בחורות, ולא הצלחתי להתחיל אפילו עם אחת מהן. זה לא שינה לי כי שתיתי ושתיתי.

 

מוזיקה פרסית, מסה, המחרוזת התערבבו שם כולם איכשהו. כבר לא שמתי לב. מדי פעם יצאתי עם רונן, שגם הוזמן מטעמי נימוס, לעשן. הוא אמר שהוא נהנה. בני אמר שכשיתחתן יזמין אותנו. אמרנו לו תודה.

 

העניבה שלי עלתה 50 דולר והיא לא הרשימה אף לא אחת; את החליפה החזרתי יום אחרי כן. לגבי העניבה, התלבטתי אבל הכרעתי לטובת החזרתה. קיבלתי את כל הכסף בחזרה במזומן, אבל זה קרה רק אחר כך. בחתונה היינו יוצאים מדי פעם לעשן וחוזרים לשתות ולרקוד ולשתות.

 

קוני ומירה עברו בין האורחים ושאלו אם הכול בסדר. אנשים, כולל אני, כולל אנחנו, אמרו להם שיפה ומקסים והריקוד שלהם היה מרגש. האמת, היה מרגש. אפילו למישהו כמו קוני, ילד גדול ולא ממש יעיל, "עץ שגדל עקום", כמו שכינה אותו קרובו בני, היה מגיע להתחתן וליהנות מזה, להתחתן ולהתרגש מזה.

 

"עכשיו אתה מבין?" שאל אותי בני הפרסי.

 

"מבין מה?".

 

"מבין למה הם ככה. למה הם הצליחו".

 

"מי?".

 

"הפרסים. אלא מי?!".

 

"בוא תסביר לי." אמרתי, כי לא הבנתי וכי ממילא זו היתה כוונתו.

 

"איזה מוזיקה אתה שומע כאן?".

 

"מוזיקה פרסית".

 

"ואיזה אנשים אתה רואה כאן?".

 

"פרסים?".

 

"נכון, ומה הם לובשים?".

 

"אני יודע? חליפות? שמלות?" הסתכלתי סביב היה נדמה לי שאני מדייק.

 

"נכון. ומה הם לא לובשים?".

 

"מה?".

 

"הם לא לובשים גלביות, הם לא לובשים תרבושים והם לא לובשים זהבים. אתה מבין?! בגלל זה היה רמטכ"ל פרסי והיה נשיא פרסי...".

 

"נשיא שאנס", קטעתי אותו.

 

"אנס, אבל היה. בגלל זה לא היה רמטכ"ל מרוקאי. מי ששם תרבוש, מי שלובש זהב לא יהיה רמטכ"ל ולא ינהל את המדינה. מי שמבין איך העולם עובד, ינהל את העולם. בגלל זה יש להם רבע מבברלי הילס".

 

"תסביר", אמרתי, כי לא הבנתי.

 

"אתה לא תופס? האנשים האלה. הפרסים האלה הם אנשים מאוד מאוד עשירים. הם מסתכלים עליך במועדונים ופה בחתונה כמו שבארץ מסתכלים על מזרחים ועל אתיופים. הם סובלים אותך, אבל לא תופסים ממך שום דבר".

 

"אני לא ממש...", לא ידעתי אם להגיד שאני לא ממש מסכים או לא ממש מבין.

 

"אתה מבין בדיוק", בני השלים במקומי, "הם מבינים וגם אני מבין. היום בעולם לובשים חליפה והיום בעולם לא נופלים לעממיות. אתה היית מצביע לראש ממשלה עם תרבוש? לראש ממשלה שלועס מופלטות ומוחה כפיים?", שאל ולא חיכה לתשובה, "בטח שלא", ענה במקומי, "הם לא מבינים שכל זמן שיש מימונה, לא יהיה ראש ממשלה מרוקאי. אתה תראה - יהיה רמטכ"ל תימני לפני שיהיה רמטכ"ל מרוקאי, ולפניו יהיה ראש ממשלה פרסי". " המשמעות המעשית של החתונה היתה שבני צריך להתחיל לחפש חליפה חדשה. בהמשך התברר שגם אחרים עלולים להיות מוזמנים, והמשמעות היתה שגם אחרים צריכים למצוא חליפה. הערכתי שאני עלול למצוא את עצמי מוזמן וביררתי עם אלון אם הוא בטוח שאחרי שאקנה את החליפה אוכל להחזיר אותה ולקבל בחזרה את כל הכסף במזומן "

 

"כל דיבורי העדות האלה, זה פאסה", אמרתי לו, "עברנו את זה. יש עם יהודי בישראל...".

"נראה לך?!", הוא קטע לי את הנאום הבן גוריוני למחצה שהתחלתי למחצה. "נראה לך שאין עדות? אז מה קורה מסביבך? אתה רואה פה מישהו אוכל ממליגה ושומע קטיושקה? רק אשכנזי הזוי יכול להגיד שאין עדות. יש עדות, ויהיו עדות לעוד הרבה הרבה זמן. הילדים שלנו, הנכדים שלנו, הם עוד יזכרו טוב טוב מאיפה הסבים שלנו הגיעו. אולי יום אחד זה ייגמר. אבל עוד 100 שנה לפחות. בינתיים הפרסים ימשיכו להיות פרסים, ואתה תראה - עוד לא הרבה זמן יהיה ראש ממשלה פרסי, וכל האנשים שפה בחדר יממנו לו את הקמפיין".

 

"אבל אתה לא חושב...", התחלתי לומר, והוא קם ופנה לאיזה בן דוד רחוק שקרא לו לשתות עוד כוס טקילה ולהצטלם עם כמה דודות רחוקות. המשכתי לשתות את הבירה ויצאתי לעשן. היינו שם - אני ורונן ואפילו אלון, וגם בני הצהוב - זרים בין הפרסים, זרים בין האמריקאים. המוזיקה היתה שלהם. החתונה היתה של קוני. שום בחורה לא אמרה כן לאף אחד מאיתנו באותו הלילה, אבל היה טוב. מובן שהיה טוב בהרבה מסוף השבוע שהיה בלאס וגאס, כשבועיים לפני החתונה.

עוד בבית אבי חי