חלום קליפורניה

עמיר סגל
14.09.13

"כל הדברים שכבר הפכו להרגל: ימים שהפכו לזיכרונות שעלו בימים שגם הם כבר עברו. בסך הכול, לא הרבה זמן עבר מאז היום הראשון, או שמא עברו חיים שלמים?". שיר על אמריקה, פרק י"ז

"יום אחד דומה לכל יום אחר", אומר הרקליטוס מאפסוס. ובאמת, למרות שבסניף הזה של טארגט מעולם לא ביקרתי, זאת אני יודע רק משום שבעיר עם שם כזה מעולם לא הייתי, ועדיין, השירותים נמצאים במקום הקבוע. האמת היא שהייתי מעדיף את השירותים בסטארבקס, אבל לא מצאתי אחד ברחוב הזה. השירותים בסטארבקס הם הנוחים ביותר, תמיד. גם מתלווה אליהם ריח של טחינת הקפה, או של כוס אספרסו או של משהו שריחו דומה לקפה ומעורר אותי, ולו מסיבה זו.

 

עוד מקסיקני מסרב. ידעתי את זה ברגע שנכנסתי אליו. לפעמים אני יודע כבר כשאני עוצר בחניה של הפלאזה ורואה את חנות המים שליד חנות ההנחות ב- 99 סנט ומעלה, או אולי דולר ומטה, או אולי מסעדה מקסיקנית עם ציור של קוקטייל שרימפס מדכא תיאבון על אחד הקירות, או מסעדה סינית שרוטב בצבע אדום זרחני שוהה בה באחד ממכלי הנירוסטה וחתיכות עוף טובלות בו.

 
טארגט. תמיד אפשר לסמוך על השירותים שיהיו באותו המקום

בחנות העישון המוכר הפלסטיני הקשיש הקבוע ובנו הצעיר. הקשיש מזהה את המבטא מיד. "מתי כבר יהיה בינינו שלום? יותר מדי הרג, הרבה יותר מדי", הוא אומר ושואל באילו מחסומים עמדתי. בפלאזה הבאה מוכר פלסטיני זהה לחלוטין מזהה אותי באותה המהירות אך צועק ומאיים לקרוא למשטרה אם הבן זונה היהודי השקרן לא יעוף לו מיד מהפרצוף.

 

בוריטו באלברטוס, בוריטו בפויו לוקו, בוריטו בטאקו בל, בוריטו בבהה פרש, כי הפעם אני מפנק את עצמי קצת. אני עוצר במייסיס כדי להחליף את החולצה מלפני יומיים ומקבל בחזרה את המזומן ביד. "אם היו עושים את זה בארץ, כבר מזמן היו פושטים את הרגל", אומרים כולם. וזה לא שיש בעיה בחולצה; פשוט בסירס מוכרים אותה ב-50 דולרים פחות, כך גם את ה-501. אני לא בטוח אם אני צריך כבר מידה אחת יותר. אם כן, אולי כדאי להפחית קצת בבוריטו.

 

"לא היתה לי כאן אפילו ארוחה אחת בלי גבינה כבר לפחות חודשיים", אמרתי אתמול לבני הפרסי. אז אולי כדאי באמת לעבוד בסניף הבא של טריידרס ג'ו, למרות שזול יותר לקנות את הסלט בתפריט הדולר בפויו לוקו.

 

אותו דוור שיכור ואומלל הנח לו כמעט דרך קבע על מדרגות הכניסה ומדי פעם מטריד את מנוחת העוברים ושבים בהגיגיו לא ישן כאן כבר כמה שבועות. הוא מת? או אולי אסף אותו מישהו למיטה חמה? או אולי האישה הצעירה שעליה הוא מספר כל הזמן בכל זאת קיימת? הכתם הכהה בצורת קווי המתאר של גופו נותר, אך הוא עצמו כבר איננו, וכמו רבים, לא אראה אותו יותר לעולם או אשמע עליו אי פעם.

 

השלטים מסמנים, כפי שתפקידם לסמן, וכבר אני רואה מראש לאן אני נכנס. חנויות המים, המסעדות המקסיקניות, המסעדות הסיניות, הקפה הקוריאני עם המלצריות הגבוהות, הקפה הדלוח במיוחד ומסכי הפאצ'ינקו - לשם באמת אין טעם להיכנס. הנה עוד אזור אסייתי וריח הקצביות מערפל החושים, ומישהי סוחטת מיץ מקני סוכר. עוד חנות בגדים, וגם כאן המוכרת היא אותה בחורה מקסיקנית רחבת אגן שאומרת שהבוס לא נמצא. "מניאנה, נו אסטה לה דוהניו, מניאנה", היא אומרת בחיוך שחושף יותר שיני זהב מכפי שאני מצפה אצל בחורה בת 20.

 

גבר מגולח ראש, מקועקע ולבוש בגופייה מחבק אותה רגע לפני שאני יוצא בלא כלום.

"פעם הבאה שאתם נכנסים אני קורא משטרה", צועק הקוריאני הזקן. הם דווקא בדרך כלל מרוצים ממה שיש לנו להציע. והנה, בחור ישראלי לא מוכר נכנס לשירותי הסטארבקס כשאני רושם, על כוס קפה, את הישגי היום - כמה מכונות הורדתי וכמה כסף אספתי - ומתכנן את הדרך חזרה. הפקקים על החמש צפונה יהיו איומים, אני חושב כשאני עובר לא רחוק מדיסנילנד, אחרי ביקור בדיסקוטק של מריה, שם מוכרים גם טלפונים ניידים.

 

ועוד חנות מים שאינה עושה כסף וסניף סירס בסן ברנרדינו, הצמוד לקניון הענקי הזה, שאולי שווה הפעם לראות מה קורה בו. וסניף טארגט בבייקרספילד, או אנהיים, אבל האמת, שווה לחסוך ולעבור בוול מארט, לקנות פיצה בדולר ומים מסוננים. ירקות אין להם. "את אוהבת את ישוע?", מישהו שואל את הקופאית. "כל יום ראשון אני בכנסייה, עם כל המשפחה", היא עונה לו בכנות וביראה. "אז תתקשרי אלינו, אולי זה יוכל לעזור, אם לא לך, אז לאלו שעדיין לא ראו את האור של ישוע".

 

"ומה איתך?", הוא פונה אלי.

 

"אני לא יודע אם אני מתאים לזה".

 

"אתה יודע שישוע אוהב את כולם? גם אם אתה לא מכיר בו, הוא אוהב אותך אהבת אמת. אם תכיר בו, רק אתה תרוויח ותתקרב אל האור".

 

"יכול להיות, פשוט אני, אני לא ממש...".

 

"זה בסדר, קח, תתקשר למספר הזה, זה יתאים גם לך, הרבה בחורים ובחורות צעירים מגיעים אלינו מבולבלים, אל תדאג".

 

הפלייר מונח בידי. מה אני אגיד? שחבל על הנייר? אני מקפל אותו ומניח אותו על דוכן.

 

הצהובונים הגיעו. מתברר שיש עוד התפתחות עם אנג'לינה וג'ניפר אניסטון או אולי בריטני שוב ילדה או אולי שוב גילחה את הראש או אולי היתה זו זמרת אחרת, או אולי מצעד הישבנים הגדול שצולמו על החוף שבו ישבתי רק לפני שבוע. לא זכור לי תחת מפורסם שעבר בקרבתי. גם בירה אסור לשתות בחוץ.

 

טלפון מהארץ בזמן הפקקים, תמיהה על כך שאני מדבר תוך כדי נהיגה, אבל מה עוד יש לי לעשות כש-101 פקוק כך, כמו בכל יום. הנסיעות הארוכות האלו מאפשרות לי שני דברים - שיחות טלפון והאזנה לרדיו. השירים הטובים נגמרו. את ריהאנה והמטרייה שמעתי כבר חמש-שש פעמים היום.

 

"לא, הכול בסדר. כן, אני חוזר מהעבודה. מי מתחתנת? תשמעי, אני לא מצליח למצוא כאן גרביים 100 אחוז כותנה. אני כבר לא זוכר, זה ככה גם בארץ? לא, מצעים יש לי. כן אפשר להחזיר הכול, די מדהים. אם את אומרת, לא, אני לא, אני כבר לא חושב שהם טיפשים".


רדיו בלה בלה

 


ראש לימבו. אחד האנשים 
דניס פרגר מסביר על אמונה, ולפני כן הוא דיבר על עיוותי תפיסת המציאות של ברק אובאמה, שממילא אינו המועמד המשמעותי שיש לדמוקרטים להעמיד מול מועמד הרפובליקאים, שסביר להניח יהיה ג'וליאני. למרות שהוא לא בטוח אם ג'וליאני הוא הטוב ביותר. בכל מקרה, לדעתו, עדיף מועמד רפובליקאי על דמוקרטי, והוא יצביע גם לג'וליאני, שנראה כרגע הסביר ביותר. ג'ון מקיין לא ייבחר, והוא, ככלל, מועמד גרוע, לא הכי גרוע, ולא רק בגלל דעותיו האנטי שמרניות. רומני אינו רלוונטי לדעתו ולא יהיה רלוונטי לעולם, אף שהוא בחור חביב, להגדרתו. קלינטון אינה באמת בעלת ניסיון, ודעותיה הסוציאליסטיות בעייתיות מאוד ויביאו צרות לאמריקה, אומר פרופסור אחד אצל מייקל מדוויד. רש לימבו אומר זאת בעצמו בצורה נחרצת הרבה יותר ואינו בוחל במילים שבהן הוא משתמש. בלי ספק, תומפסון, פרד תומפסון, הוא המועמד הטוב והריאלי ביותר לנשיאות, הוא אומר. ערכים רפובליקאים הם נר לרגליו והוא שחקן, מה שגורר לפחות כמה מילים על רייגן, שעם מורשתו אין להתווכח.

 

אחר כך הוא טוען שאסור לזנוח את המכוניות האמריקאיות, גם אם הן שורפות יותר דלק, וברור שצריך לקדוח באלסקה; כמה פינגווינים וכמה כלבי ים לא יכולים להיות הגורם לעליית מחירי הדלק. ואם מישהו חושב שהתערבות ממשלתית היא הפתרון לעליית מחירי הדלק, שיחשוב שוב, טוען לימבו, כפי שיטען מחר פרגר. כפי שטוענים, איכשהו, מתישהו, כולם בערוצי האיי-אם.

 

זוג שדרנים טוענים שאנטוניו ויירגוסה, ראש עיריית לוס אנג'לס, אינו יכול לנאום בספרדית ושבכלל צריך להעיף את כל המהגרים הלא חוקיים, כולל את ויירגוסה עצמו. מובן שאפשר להתקשר ולספר להם על העיתונים בעברית, חשבון הבנק, שכירת הדירה, הטלפון הנייד והנוחות הכללית של מהגר לא חוקי באמריקה, אבל למה להסתבך?

 

מקיין, כך טוענים כולם, גמר את הקריירה הפוליטית שלו, וכבר אין לו סיכוי, לא רק בגלל התנהלות הקמפיין, אלא בעיקר בגלל תמיכתו בחוקי ההגירה החדשים של הממשל, שבכלל טד קנדי הוא היוזם שלהם והוא בכלל דמוקרט, אז הם בטוח גרועים, אפילו בלי להתעמק בהם. את אובמה הם בכלל לא סופרים. בשלב הזה הוא לא יותר מצעיר זניח שהצטרף למרוץ לנשיאות כקוריוז. אחרי שהתעמקו בנושא, הם מודיעים שחוקי ההגירה של בוש הרבה הרבה יותר גרועים ממה שחשבו. למרות שבוש תומך בהם, זו טעות מצדו, אבל בסך הכול, הוא אחד הנשיאים הטובים שהיו לאמריקה, טוענים כולם. מדוויד אומר שחוקי ההגירה החדשים דווקא בסדר, אבל גם הוא יודע שהוא במיעוט ושיש בהם כמה פגמים. הוא ופרגר יהודים. הם אומרים זאת בגלוי, ונראה שאין זה מפריע לאיש. " האסלות, זה הכי משגע אותי. כל הזמן לכסות אותן. הציבוריות הזאת שלהן. לפעמים הן נראות נקיות, אבל לך תדע מי או מה ישב עליהן? האמת, לא יודע כבר כמה זמן עבר מאז שישבתי על אסלה חשופה "

 

ברדיו הציבורי תוכנית על טכניקות מחזור שבהן משתמשים איפשהו באריזונה ואחר כך פרופסור למדיניות ציבורית שמדבר על המזרח התיכון והמלחמה האחרונה. בערוצי האף-אם גוון סטפני מחליפה את טימברלייק, אחר כך בריטני, ריהאנה, כריסטינה, אבריל לווין, לטינו 96.3, לרקוד כמו צ'ולו ושאקירה. פרסומת לסרט חדש שכבר שבועיים מופיע על השלט שמול הכנסייה בהוליווד, ומול הקניון של תיאטרון קודאק חולפת גם היא על פניי.

 

החמש כבר אינו פקוק באזורים אלו. המעבר לתחנה של שנות ה-60-70 מביא פתאום את "חלום קליפורניה". בצהריים אביביים אך קרירים אלו, על החמש, עם רמז קל לגשם אמש, בין ההרים המיוערים של לוס אנג'לס, "חלום קליפורניה" מתנגן ברקע מכל עבר. קור חודר מהחלון הפתוח של השברולט אסטרו. השיר נגמר ומוחלף בסיימון וגרפונקל; אחר כך מגיעים כמה שירים שאחד מהם בטוח היה באחד מסרטי אסקימו לימון.

 

כששירים ישנים אלו הופכים מעייפים מדי, אני עובר חזרה אל המקסיקנים ואחר כך השיר של נלי פרוטדו מופיע בשלוש תחנות שונות בו זמנית, סמשינג פמפקינס ופתאום גם קורט קוביין. אם רק בארץ היו יודעים לבנות פלייליסט כזה, אני חושב ומעביר תחנה.

 

כמה זמן כבר עבר? כל הדברים שכבר הפכו להרגל. ימים שהפכו לזיכרונות שעלו בימים שגם הם כבר עברו. בסך הכול, לא הרבה זמן עבר מאז היום הראשון, או שמא עברו חיים שלמים?

 

בדרכים

 

"ואתה יודע מה הכי משגע אותי?", אמרתי לאלון בערב, אחרי כמה בירות, "שגם עכשיו וגם בקניונים הייתי כל היום מחוץ לבית, נכנס בכל פעם לתא שירותים אחר. לפעמים, לעתים רחוקות, הייתי חוזר לאותו תא שירותים, מניח את נייר הטואלט על האסלה, או בעצם לרוב את האסלוניות; תמיד הן נופלות, גם נייר הטואלט. זה היה ככה בעיקר בקניונים, ועד שאני מוריד את המכנסיים, כבר נופל הכיסוי מהאסלה הציבורית הזאת. וגם אוכל בחוץ, כל הזמן. הולך לפוד קורט בקניון או באיזה דרייב ט'רו של רשת מזון כלשהי, כלשהו. אני כבר יודע להבדיל בין הדקויות השונות של הבוריטו בסניפים השונים של פויו לוקו, ואני אומר לך, אין שם הרבה דקויות להבחין בהן. אני יודע כבר באילו סניפים של טאקו בל יש קראנץ' ווראפ ואיפה יש פיצרייה טובה בריברסייד ואיפה הבוריטו הכי טוב בבייקרספילד. אבל האסלות, זה הכי משגע אותי. כל הזמן לכסות אותן. הציבוריות הזאת שלהן. לפעמים הן נראות נקיות, אבל לך תדע מי או מה ישב עליהן? האמת, אני לא יודע כבר כמה זמן עבר מאז שישבתי על אסלה חשופה.

 

"והאמת, הדבר שהכי קשה לי, שהכי מטריף אותי, הכי קשה לי זה שכבר כמעט שנה לא היה לי אפילו רגע אחד שהרגשתי בבית".

עוד בבית אבי חי