מה שבע?

01.09.13

כבדות הראש של התיאטרון, 40 אלף הצופים בהופעה של שבע, הסרט ששחזר את קזבלן בשנות האלפיים. גיל רון שמע חוזר בזמן, בין היתר לימים שבהם השקת אלבום של מוזיקה יהודית נחשב עדיין חדשני

נסיעות בין הבמות: להוריד את המסכה
 
בילדותי העברתי את הזמן בנסיעות בין הבמות ביחד עם אבי, רחמים רון, המייסד של להקת בת שבע. כבר בין החזרות הגנרליות נתקפתי בחיידק הבמה. כבר אז התגבש בתוכי החלום להופיע ולהוריד מעליי את המסכה – אותה חוויה שעמידה על במה מעניקה. כבר בילדות ינקתי את זה. אני זוכר שיום אחד נסענו ליום הולדת 90 של אמנית מבוגרת, וכבר אז גמלה בלבי ההחלטה להתמסר לחיי הבמה ולזוהר הזה.
 
מהתיאטרון לשבע: בין שנטיפי למדונה
 
הניסיון המוזיקלי הראשון שלי היה בזמן שהייתי שחקן תיאטרון בתחילת שנות ה-90. אני זוכר שבתור שחקן, תמיד התבוננתי במוזיקאים וקינאתי בהרמוניה ובקלות הראש שביצירה שלהם. בהמשך לתחושות האלה, מתוך עולם הדרמה והאגו של התיאטרון, עשיתי קפיצה גדולה לתוך להקת שבע, בלי הרבה הכשרה ולימודים. 
 
בשיא ההצלחה של להקת שבע, הופענו מול קהל של 40 אלף איש בפסטיבלים כמו שנטיפי. זה היה ב-96', הרבה לפני פריצת המוזיקה היהודית, ובעיני גורמים מסוימים ביזינו את אוצרות התרבות היהודיים. היום, כשכל אמן שרוצה להצליח חייב באלבום שלו פיוט אחד לפחות, קצת קשה להאמין שבזמנו זו נחשבה חדשנות גדולה.
 
בשלב מסוים מדונה יצרה איתנו קשר ואף הופענו ביום ההולדת שלה. משם באה הנסיקה הגדולה של שבע בעולם, כולל שלוש שנים עם מאות הופעות בספרד, באמריקה, באוסטרליה ובמקומות נוספים רבים.
 
דיוואן הלב: הפקה שחורה במקום חליפה שמרנית
 
לאחר תקופת שבע הקמתי את הרכב דיוואן הלב עם אלון אמנו-קמפינו, אחרי שחשנו בצורך של שירת רבים ובחיבור בין יוצאי הודו לאנשים שרוצים לחדש את המסורת ואת היהדות העברית, באספקט התרבותי והמסורתי. הקלטנו אלבום, וזה לימים נעשה אלבום קאלט שנמכר בעשרות אלפי עותקים בארץ ובעולם ואף נהיה לסמל של התרבות היהודית האלטרנטיבית.
 
אני חושב שמה שהיה מיוחד בו זה שבפעם הראשונה נגעו בחומרים מסורתיים בסאונד ובהפקה מושקעת. לפני כן רק אהובה עוזרי עשתה זאת עם "צלצולי פעמונים". הרעיון היה להביא מוזיקה שורשית ואתנית. היא היתה אמורה לבוא בחליפה שמרנית, אבל הפעם היא נעטפה בהפקה שחורה, בצורה הכי עדכנית ומזמינה.
 
"נשמת כל חי", דיוואן הלב

בלדה קולנועית: קזבלן 2000
 
סרט הקולנוע שהשתתפתי בו, "בלדה לאביב הבוכה", הוא תחנה חשובה בחיים המקצועיים שלי. ביים אותו בני תורתי ומופיעים בו דודו טסה, נירו לוי, אורי גבריאל, אישתאר ואחרים. הסרט הציג את זהות המוזיקה המזרחית מתוך הפרספקטיבה של שנות ה-2000. זה היה מין גלגול של קזבלן, אלא שהפעם הדמות המזרחית הוצגה בשיא הססגוניות, האסליות והגאווה.
 
בדומה לאמירה של הסרט, גם אני מייחס את היצירה ואת הרקע הישראלי והדתי שלי לזהות מזרחית, שיוצאת מהמזרח התיכון, אבל בלי רגשי נחיתות וממקום בריא של גאווה שבטית. לכן זו היתה חוויה מדהימה להשתתף בסט כזה. זה היה חלום, ואני מקווה להמשיך לשלב בין קולנוע, מוזיקה ושורשים עבריים. " אני זוכר שבתור שחקן תמיד התבוננתי במוזיקאים וקינאתי בהרמוניה ובקלות הראש שביצירה שלהם. בהמשך לתחושות האלה, מתוך עולם הדרמה והאגו של התיאטרון, עשיתי קפיצה גדולה לתוך להקת שבע, בלי הרבה הכשרה ולימודים "
 
האלבום "Soof": בני שבטים לצד ציוד דיגיטלי
 
במסגרת היותי שגריר ודובר שלום של משרד החוץ בארצות האסלאם, יצא לאור השנה הפרויקט המוזיקלי שלי "Soof" באלבום פיזי ובאמצעות ערוץ יוטיוב והפצה ברשתות חברתיות. 
 
"Soof" הוא מסע שעשיתי משישראל למצרים, מרוקו, מאלי וסנגל. זה מסע שבו הפגשתי אמנים ישראלים עם אמנים אפריקאים. יחד יצרנו יצירה שמשתתפים בה גם כוכבים גדולים כמו זוהר פרסקו ומוש בן ארי, וגם זמרי עם, נוודים, ברברים מהסהרה ועוד. בקיצור, בני שבטים בצד מחשבים וציוד דיגיטלי. זה היה חלום שלי לחצות את הסהרה עם ציוד וליצור איזשהו מרקם מוזיקלי שתואם את המסע של המין האנושי כולו, מאפריקה לאסיה. זה תאם גם את המסע של המשפחה שלי, כי המשפחה מצד אבי הביאה מורשת מוזיקלית יצירתית ממצרים לישראל.
 
האלבום נמכר בכל העולם, כולל ב-iTunes ובחנויות. יש עשרות אלפי צפיות ביוטיוב, ולכל שיר יש קליפ. מבחינתי, הוא תחנה חשובה ביותר, ואפילו הגשמת חלום. 
Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי