השד אינו רק מזרחי

עם מספרים ועובדות קשה להתווכח, אם כי אפשר לתת פרשנויות שונות לכל נתון שהוא לכאורה עובדה מוגמרת. אז נכון, לגבר אשכנזי ממרכז הארץ יש סיכוי טוב יותר להשיג תוצאה גבוהה יותר במבחן הפסיכומטרי מאשר לאישה מזרחית מהפריפריה; נכון שסיכויי ההצלחה מבחינה סוציו-אקונומית של אוכלוסייה מהמרכז גדולים יותר מאלה של אוכלוסייה מהדרום. נכון שמרבית האסירים בבתי הכלא הם ממוצא מזרחי, ולא אשכנזי. אבל לקחת את הנתונים האלה ולייחס אותם ישירות לאפליה של מזרחים זו קביעה שטחית ופופוליסטית שמתאימה לכותרות בעיתונים ולסדרה בטלוויזיה.

מתוך "השד העדתי". פשוט לא מייצגת

יש הבדל בין אפליה ובין תחושת קיפוח. מתברר כי גם כשאין אפליה, בפועל, תחושת הקיפוח חיה וקיימת בלי שום קשר למציאות, ועם תחושות קשה להתווכח.

ראיתי חלק מהסדרה של אמנון לוי על השד העדתי. בתור מי שעשה בחייו טלוויזיה, ברור לי שהגיבורים שהוצגו שם הם אלה שהוא בחר להראות כדי להדגיש את הנקודות שבחר להדגיש. אני לא בטוח שקבוצה של נערים מזרחים שאינם מכירים אף לא אשכנזי אחד מייצגת את רוב הנערים והנערות המזרחים. קבוצה של צעירים מזרחים שבטוחים שיהיו פועלי דחק ושהאשכנזים, לעומתם, הם היחידים שנועדו לגדולות, אינה מייצגת לדעתי את הנוער המזרחי של היום. יש גם כאלה, זה נכון, אבל יש גם אחרים, ורבים, בדיוק כשם שיש קבוצות של צעירים אשכנזים שאינם יודעים דבר על בני עדות המזרח ומעולם לא נפגשו עם כאלה. ברור שיש גם מזה וגם מזה. אז מה זה בעצם אומר? מה זה מנסה להוכיח? שקיימות קבוצות באוכלוסייה שאינן מכירות זו את זו? שלא התערו בחברה הישראלית? שכור ההיתוך נכשל? כן, כור ההיתוך לא עובד כאן יותר, ולמעשה, הוא מעולם לא עבד. ייתכן מאוד שגם לא היה צריך לנסות לבנות אותו, כי מלכתחילה הוא נידון לכישלון. " כן, כור ההיתוך לא עובד כאן יותר, ולמעשה, הוא מעולם לא עבד. ייתכן מאוד שגם לא היה צריך לנסות לבנות אותו, כי מלכתחילה הוא נועד לכישלון "

כן, אמנון לוי וציון אמיר, עורך הדין ציון אמיר, זה שהיה פרקליטו של מי שהיה הנשיא משה קצב, טוענים כי "השתכנזו", כהגדרתם, כדי להתקבל לחברה ולהצליח. כן, נכון, הם אינם היחידים. אשכנזים רבים עברו גם הם תהליך "השתכנזות" כדי להצליח. דן בן-אמוץ, לדוגמה, בוהמיין לשעבר, סופר ואיש קולנוע, הגיע לארץ כילד ושמו היה מוסיה תהילימזוגער (משה אומר תהילים). את שמו שינה פעמיים עד שהגיע לדן בן אמוץ. כן, הוא רצה להיות צבר, ישראלי, נער פלמ"ח, אחד מכאן, ולא אחד משם. גם הוא עבר תהליך של "ישראליות", כמו רבים אחרים בני אותו הדור והתקופה, גם הוא התנכר לעברו כדי שיוכל לחיות עם הפנים לעתיד. לא כאן המקום לדון אם זו הדרך, אבל המזרחים אינם היחידים שנאלצו בשנים הראשונות של המדינה להתנכר להוריהם, לתרבות ולמסורות שמהם באו. מה לזה ולשליפת השד העדתי, והאם השד העדתי הוא מזרחי בהכרח?

ומה מ-77' והלאה?

בואו נצא מנקודת הנחה בסיסית שכל זמן שמפא"י ההיסטורית היתה בשלטון, היתה קיימת אפליה מובהקת נגד מזרחים. מה קרה מאז 77'? היה מהפך - המזרחיים העלו את בגין לשלטון, האפליה נמשכה? יגידו רבים שוודאי שכן, שהרי השלטון כולו, על כל מוסדותיו הענפים, היה נגוע באשכנזיות-יתר, ומוקדי הכוח למעשה לא השתנו. יגידו שזהו תהליך. הכול נכון, אבל מאז עברו הרבה מים בירדן הדל שלנו, אז איך זה בכל זאת קרה ושום דבר לא השתנה?

העלייה הגדולה של שנות ה-50 הביאה איתה עולים ממדינות צפון אפריקה וכן עולים מאירופה. רומנים ופולנים עם מרוקאים ותוניסאים. יחסו של היישוב היהודי בארץ ישראל אל יהודי אירופה ויחסו של בן גוריון אל שארית הפליטה היה כאל נטל ולא כאל נכס. היישוב הארצישראלי רצה את כולם כאן כי הוא רצה כמויות, לא כי הוא באמת רצה לשלב אותם בתוכו.

ראיתי השבוע את הסרט "אוסטרליה שלי" של הבמאי עמי דרוזד. הסרט, שהיה מועמד לפרס אופיר בשנת 2011, מספר על אם ושני ילדיה, בני 11 ו- 14, שמגיעים לארץ מפולין באמצע שנות ה-60. משפחה שהגיעה בלי כלום. פקיד הסוכנות, יחזקאל, מנסה לזכות בחסדיה של האם, ושני הילדים, שרק זמן קצר לפני שעלו על האונייה נודע להם כי הם יהודים, נשלחים לקיבוץ. הסרט מספר על קשיי הקליטה וכיצד התייחסה החברה הקיבוצית אל הילדים הזרים, בעלי המבטא, אל הילדים שלא נימולו. שוט הסיום מראה את האם ושני ילדיה רצים שלובי ידיים לכיוון הים וצועקים כי החיים שלהם יהיו בכל זאת טובים, שהם יצליחו.

כל עלייה שהגיעה לכאן קיבלה בתורה מנה גדושה של איבה, לגלוג וזלזול, בליווי בדיחות ארסיות. די אם נחזור לרגע ל"חבורת לול", בכיכובם של אורי זוהר ואריק איינשטיין ולמערכון שלהם "העולים החדשים" משנת 1973. המערכון הזה מראה בהומור כיצד כל עלייה מתייחסת לעלייה שקדמה לה. כל אחת ו"קבלת הפנים" העסיסית במיוחד שלה. המערכון הזה יש בו הרבה כדי לספר את סיפורה של התקופה. " אמנון לוי וציון אמיר אינם היחידים שעברו "השתכנזות". דן בן אמוץ לדוגמה הגיע לארץ כששמו היה מוסיה תהילימזוגער (משה אומר תהילים). גם הוא עבר תהליך של "ישראליות", כמו רבים אחרים בני אותו הדור והתקופה, גם הוא התנכר לעברו "

האפליה היא משהו הרבה יותר מושרש. ליתר דיוק - תחושת האפליה והקיפוח. גם הדור השני והשלישי של המזרחים, כך מתברר, סוחב איתו את התחושה הזאת.

המספרים מוכיחים שאמנם קיימים פערים בין אשכנזים למזרחים, כשם שקיימים פערים בין גברים לנשים. הרבה יותר אשכנזים תופסים עמדות בכירות במוקדי הכוח השלטוניים הכלכליים והחברתיים. האם כל זה נעוץ באותה אפליה שהיתה נהוגה, או שמא האפליה הזאת נמשכת ונהוגה גם היום?

היום קוראים לה בשם אחר - גזענות. כן, ישראל היא חברה חברה גזענית, ולא רק כלפי ערבים ולא רק כלפי עובדים זרים, סודנים, אריתריאים וכל השאר. הגזענות היא בינינו וחיה בקרבנו. גזענות במישור הפרטי ובמישור המוסדי. גזענות היא לאו דווקא של אשכנזים כלפי מזרחים; היא יכולה להיות גם של מזרחים כלפי מזרחים אחרים, כשם שמתקיימת גזענות בין אתיופים לפלשמורה. החזק מנסה להנציח את מעמדו תוך כדי דריסת החלש. זו כנראה תכונה אנושית, ולא בהכרח תכונה ישראלית ייחודית. אז מה זה אומר? שהגזענות היא מכת גורל שצריך ללמוד לחיות איתה או אולי להלחם בה ולבער אותה מן היסוד? את השאלה הזאת שאלו בדרך אחרת כנראה מאז בואן של העליות הגדולות לישראל, ולצערי, ימשיכו לשאול אותה עוד שנים רבות, כיוון שאני לא רואה כל שינוי באופק.