צדק צדק תרדוף

השאלה מהו צדק מעסיקה אותי לא מעט. כמי שרואה את עצמו אדם ישר המאמין בצדק, התשובה לכאורה די ברורה. אלא שהיא ממש לא. לצדק כידוע פנים רבות, וכל אחד רואה אותו מהזווית המאוד אישית שלו. זאת למרות שלדעתי מי שלא צודק בטענתו ובגישתו באופן מובהק יודע את זה היטב בתוך תוכו אבל מתקשה ומסרב להודות בזה, וגם באמירה הזאת ייתכן מאוד שאינני צודק.

 
צדק הוא בעיניו של המתבונן (צילום: ת'ינקסטוק)

על פי הגדרת המילון (מילון עברי-עברי מרוכז, עורך ראשי: איתן אבניאון) צדק משמעו: יושר, אמת, כנות. על פי ויקיפדיה "צדק הוא מונח המייצג פעולה או שיפוט המתבצע על פי אמות מידה של יושר, אמת, היגיון או כשרות מוסרית". הכול נכון, ובעצם שום דבר מכל אלה לא נכון, מכיוון שהכול תלוי בעיני המתבונן ובשאלה אילו כלים יש בידיו כדי לקבוע מה צודק ומה לא, מהי אמת ומהי לא. ועל כשרות מוסרית אני אפילו לא רוצה להתחיל להרחיב.

מה שבעיני רבים הוא "צדק חברתי", לדוגמה, הוא ההפך הגמור בעיני האחר. מה שצודק בעיני בית המשפט העליון הוא ההפך הגמור ממה שרבים אחרים רואים. אין חד משמעויות בבואנו לקבוע מהו צדק ומי צודק ומי לא. גם למערכת חוקים, מה שהוא לכאורה חד משמעי, יש פרשנויות שונות ורבות. את העניין הפוליטי אני בכלל לא מכניס תחת הקטגוריה של צדק בכל מובן שהוא.

אפשר רק להסכים בבואנו לדון בסוגיית הצדק כי הוא נחשב כתכונה חיובית מאז ימי בראשית. ביהדות מופיעה הקריאה "צדק צדק תרדוף" בספר דברים (ט"ז 20) וכן "ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו" (בדברים א' 16).

באחרונה עסקתי לא מעט בצד המעשי של המילה הזאת: כמה הליכים משפטיים אזרחיים שבהם הייתי מעורב בשנים האחרונות הסתיימו לא מזמן בהצלחה מבחינתי. מה שאני חשבתי כצודק, גם אחרים, מתברר, חשבו כך. זה לא היה פשוט, זה היה אפילו די מתיש, אבל מסקנה אחת ברורה יש לי מכל ההליכים שעברתי: מי שמרגיש שהוא צודק ונעשה לו עוול - שלא יוותר. הכול עניין של מחיר. לא במובן הכספי, אלא המחיר הנפשי והרגשי שאתה נאלץ לשלם במהלך הוכחת הצדק שלך, אבל בסופו של יום, הוא משתלם.

התחושה שלי בסוף התהליך היתה שהטובים ניצחו. אני רוצה להאמין כי מי שעשה לי עוול לא התכוון לעשות זאת במזיד, ואם כן עשה זאת בכוונת תחילה, הוא לא לקח בחשבון שאעשה את כל הדרך הארוכה כדי להוכיח את צדקת דרכי, בעיניי לפחות.

שאלת הצדק היא שאלה מתחום הפילוסופיה של המוסר. אם הייתי שואל עכשיו את שני המועמדים לנגיד בנק ישראל, הפרופסורים המכובדים יעקב פרנקל וליאו ליידרמן, אין לי ספק שיטענו כי נעשה להם עוול נוראי ומעשה בלתי צודק בעליל. אם אשאל את פי העיתונות שפרסמה את הסיפורים שהכשילו לבסוף את מועמדות השניים, היא תאמר כי היא עשתה את עבודתה נאמנה וצדקה בפרסומיה. המעשה הצודק אפוא אינו בהכרח הצדק, במקרה הזה היה גם המעשה הנכון: הסרת המועמדות כדי שבנושא המשרה החשובה הזאת לא ידבק רבב. המשרה ניצלה, המועמדים נפגעו. אבל גם זה לא בהכרח צדק, אלא יותר בבחינת פשרה הכרחית. " מסקנה אחת ברורה יש לי מכל ההליכים המשפטיים שעברתי: מי שמרגיש שהוא צודק ונעשה לו עוול - שלא יוותר. הכול עניין של מחיר. לא במובן הכספי, אלא המחיר הנפשי והרגשי שאתה נאלץ לשלם במהלך הוכחת הצדק שלך "

זה מה שעל פי רוב מנסים גם בתי המשפט לעשות: להגיע לפשרה ההכרחית. כך מתקבלות עסקאות טיעון מקוממות, כך מוטלים לעתים עונשים מגוחכים על רוצחים ואנסים, על בריונים מאיימים ונוכלים ערמומיים, כך מתנהלים להם החיים בין הרצוי והמצוי - צדק יחסי, לא צדק מוחלט. הצדק, במקרה הזה, הוא דבר נזיל, אבל הוא מאפשר לחברה האנושית להמשיך להתקיים, תוך ניסיון קבוע להנמיך את גובה הלהבות. תמיד יהיו מי שייפגעו מהתהליך, כי לצדק אין מרשם אחד, אלא ספר עב כרס של מרשמים.

בחורינו הטובים?

הצפתה מחדש של פרשת הרפז מכוונת את האש ישירות אל מי שהיה אז הרמטכ"ל גבי אשכנזי. אני לא רוצה לחשוב אפילו מה היה קורה אילו הוא היה צריך לעמוד עכשיו מול ועדת טירקל; איזה חומר עסיסי היה זורם עליו. אין לי מושג אמיתי אם מעורבותו של אשכנזי גובלת בפלילים או לא; אני ממש לא מצוי בנבכי החקירה. אני רק יודע שבמצעד הנחקרים מאז תחילת הפרשה צעדו רבים וטובים מקרב בכירינו, והתנהגותם עוררה, איך לומר, תהיות לגבי דרכי התנהלותם. רוצה לומר שהתנהגותם היתה כאחרוני ה"בדוקאים" בעגה המשטרתית, עבריינים בשפה העברית.

 
אשכנזי. התנהלות מעוררת תהיות (פלאש 90)

היינו מצפים מהאנשים שמנהיגים אותנו, אזרחים ואנשי מערכת הביטחון כאחד, שיהיו כאלה שאפילו במחשבות הכי שליליות עליהם לא נעלה לרגע על דעתנו שאולי הם נגועים במשהו שלא היינו רוצים לראות בקרבנו. התנהלות לא נאותה אינה בהכרח התנהלות פלילית, אבל היא מספיקה כדי שאותו איש ציבור לא יקודם ואולי אף יודח מהמערכת הציבורית כולה. את הנורמות צריכים עכשיו האזרחים להכתיב לבכירים, כי על הבכירים אני כבר לא סומך.