הוריי הם מקור ההשראה הכי גדול שלי בחיים. אבי הוא חקלאי בחסד, בעל מוסר עבודה גבוה מאוד, מה שמשפיע עליי עד היום. אמי היא עקרת בית, אבל עקרת בית מפוארת. לפעמים זה נשמע קטן, אבל זו חוכמה מאוד גדולה לעשות את זה כמו שצריך. והיא עושה את זה בצורה מבריקה ומעוררת השראה. שניהם זיהו מההתחלה שלילד שלהם יש חלום גדול לשיר. כשלעצמי, דרך החשיבה שלי היתה עצמאית מגיל קטן. ידעתי בדיוק מה אני רוצה, וברגע שנתקלתי במודעה של פסטיבל שירי הילדים, הם נרתמו למסע שלי. בשנות ה-80 לא היה קל לנסוע מדישון לתל אביב, אבל הם ליוו אותי במסע הזה במסירות שלא תאמן ופשוט עזרו לי להגשים את החלום הזה, מבלי להסס. הם הלכו עם הרצונות שלי והאמינו בי מההתחלה. זה משהו שבגללו אני מוקיר להם תודה עד היום.
פסטיבל שירי ילדים: עודני ילד
עברתי בחינות לפסטיבל מספר 10, שם שרתי איזשהו שיר שקט עם רוחמה רז. הכרתי את ניר טנא, מלחין השיר, והתחלנו לעבוד ביחד על אלבום הסולו שלי. אחד השירים שנכתב במיוחד למעני ועליי הוא 'עודני ילד'. זה היה בעצם שיר אוטוביוגרפי עליי ועל חיי. כעבור שנה מפיקי הפסטיבל שמעו את השיר וממש רצו אותו לפסטיבל הילדים. התנאי של ניר טנא היה שאני אבצע את השיר. בזמנו לא היה נהוג שמופיעים שנה אחרי שנה, אבל זה קרה. ביצעתי את השיר עם להקת הכול עובר חביבי, והשיר זכה במקום הראשון.
זה היה מדהים, ממש חלום שהתגשם. זו היתה חוויה מאוד מורכבת כילד. מצד אחד, מאוד נהניתי לשיר ולהופיע, ומצד שני, מאוד לא אהבתי את החשיפה, את זה שמזהים אותי, את זה שאין לי פרטיות ושאני מיוחד ולא כמו כל הילדים. לא אהבתי את המיוחדות הזאת.
איך התמודדתי? לא היה יותר מדי מה לעשות. פשוט חייתי; לא היתה דרך אחרת. כל הזמן ליוותה אותי תחושה אמביוולנטית: מצד אחד, הנאה גדולה ממה שאני עושה, ומצד שני, צורך גדול לא להתבלט, עד כמה שאפשר.
דרך עצמאית: דקה מתחת למים
"דקה מתחת למים" היה האלבום שסימן את תחילת הדרך העצמאית שלי, כאמן שכותב ומפיק את המוזיקה שלו בעצמו. פתחתי לייבל עצמאי ששמו גי-מונטין, שמות נעוריהם של ההורים שלי, ויצאתי לדרך.
כל זה קרה אחרי שזכיתי במקום הראשון בתחרות רוק רימון והוחתמתי על חוזה עם הד ארצי. היה לי מנהל אישי, והכול התנהל ממש לפי הספר. ואז היו חילופי תפקידים בחברה, וכל התהליך נעצר. החלטתי שאני לא מחכה יותר, יצאתי מהחוזה והרמתי בעצמי את האלבום, בהפקתו המוזיקלית של רן שם טוב.
"מאחורי הדלת", ליאור אלבו
בזמנו, כשלא היית בחברת תקליטים, הדרך היתה יותר קשה מבחינת חשיפה. היה קשה יותר להגיע לקהל רחב. היום זה נמצא כל הזמן במגמת שינוי. חברות התקליטים מאבדות את הכוח בשנים האחרונות, וכך יש יותר מקום לאמני אינדי.
אני לא מסתכל על "דקה מתחת למים" כמשהו שכביכול נכשל. דברים כל הזמן מחלחלים, ואני כל הזמן פוגש אנשים שאוהבים את האלבום הזה ושומעים אותו עד היום. היום הוא נחשב פריט לאספנים. רבים אומרים לי שהוא אחד מהאלבומים היותר יקרים ללבם.
העבודה כטבח: באלנס בריא
כשהגעתי לתל אביב, כמו הרבה מוזיקאים במדינה, חיפשתי מקור פרנסה, וסידרו לי עבודה כשוטף כלים באחת המסעדות הלוהטות בתל אביב. הייתי מאושר מההצעה. לא תכננתי להמשיך במטבח, אבל עם הזמן, זה הפך למקור הפרנסה העיקרי שלי. היום אני לא שוטף כלים, אלא טבח. זה האמצעי שדרכו אני מכלכל את המוזיקה שלי. יש בעבודה במטבח המון יצירתיות ויש אדרנלין שזורם במטבח בזמן שהמסעדה פתוחה. אני אוהב את האווירה, וזה מנקה לי את הראש.
יש משהו מאוד לא יציב בלהיות מוזיקאי ולכתוב כל הזמן. לעומת זאת, העבודה במטבח מאוד יציבה. לכן זה שומר על בלאנס בריא.
איש תייר: אלבום פאזל – אבל שלם
האלבום החדש שלי, "איש תייר", הוא שוב הפקה עצמאית. עבדתי עם שלל מפיקים מוזיקליים מעניינים, כמו יוני בלוך, חברי איזבו וליונל פרטיין. עבדתי קשה על האלבום הזה, והוא כולל גם שירי משוררים שהלחנתי, של יוצרים כמו מאיר אריאל, דוד אבידן וחנוך לוין. בסופו של דבר, גם כאן הסגנון שלי מלודי, אבל ההפקה פחות נוטה לפנטזיה. אלבום הבכורה היה נורא עשיר, עמוס בפרטים ובכלים. כאן באלבום החדש יש משהו מאוד חם, אישי, פשוט אבל מורכב.
האלבום הזה היה כמו להרכיב פאזל. לא ידעתי שזה הולך לקרות כך. התחלתי לעבוד עם כמה מפיקים מוזיקליים, שיר הצטרף לשיר, ופתאום קלטתי שיש לי אלבום. עם כל מפיק מוזיקלי עשיתי איזשהו מסע, והתחושה היא שיש כאן משהו מאוד שלם, למרות שמעורבים כאן מפיקים מוזיקליים שונים.
אני גם כותב לאחרים. כתבתי שלושה שירים לאלבום הקודם של מירי מסיקה, שלומית אהרון ולעוד כמה פרויקטים שעדיין לא יצאו. זה בהחלט כיוון שאני הולך להתעסק בו קצת יותר בעתיד.
