ד"ש מאימא

ככה פתאום, בלי כל התראה מוקדמת או הכנה נפשית, מספר לי אחי הגדול בשיחת טלפון, כלאחר יד, כאילו מדובר בעניין של יום ביומו: "שמע יוסי, הגיע אליי דרך הדוד שלנו איזשהו מכתב - ממכון מחקר גרמני בהמבורג, אני חושב - ובו מזכירים את אימא ועדות שנתנה מיד בסיום המלחמה, עדות שהביאה להרשעת פושע גרמני. אני לא יודע הרבה יותר, זה לא ממש ברור לי, אבל החוקר כותב שהם מאוד מעריכים את האומץ שהיה לה לתת עדות שכזאת אחרי מה שעברה וכמה שהעדות היתה חשובה".

 
מי כתב ולמה דווקא עכשיו? (צילום: ת'ינקסטוק)

"תגיד לי אתה נורמלי?", אמרתי לאח שלי, "ככה אתה מספר לי את זה? הפלת אותי מהכיסא. איך הגיע, מה הגיע, מי כתב, למה עכשיו, איך זה הגיע דווקא לדוד שלנו (שאיתו אין לי שום קשר כבר הרבה שנים)?" אינספור שאלות היו לי באותו הרגע, אבל לא היו לאחי תשובות. הכול היה מאוד בערפל, לא מובן, בלי חוט אחד מקשר.

 

הטלפון הזה החזיר אותי בתוך שנייה לכל אותם סיפורי שואה ששמעתי בבית מגיל אפס. גם מאימא שלי וגם מאבא שלי. להבדיל מהרבה מאוד ניצולים ששרדו, שניהם לא חסכו בסיפורים, שניהם תיארו את מה שעברו לפרטי פרטים. איפה היו, עם מי, מה עשו, איך שרדו, איך התעללו בהם, איך הצליחו לשרוד. הם תיארו עד הפרט האחרון כל השפלה שספגו וכל הצלפה שחטפו, הם תיארו היטב את תחושת הרעב ואיך זה לחיות בצלה. עם זאת, גם סיפרו איך ניסו לשמור על צלם האדם שבהם. לא הבנתי את כל מה שסיפרו לי; גם היום אני לא מבין איך הם הצליחו לחיות את זה. לעבור את מה שהם ושכמותם עברו זה נשגב מכל מחשבה ויכולת ההבנה של בן אנוש.

 

כן, אני זוכר שאימא שלי סיפרה לי בשיחותינו הארוכות כל יום אחרי שחזרתי מבית הספר, בעודי יושב לארוחת צהריים על הספסל במטבח שלנו, שהוזמנה לגרמניה לתת עדות חוזרת במשפט נגד פושע נאצי כלשהו שהתעלל בהם, אבל היא לא נסעה בסופו של דבר. את העדות הראשונה היא נתנה בדיוק לפי 68 שנה, באוגוסט 45', מיד אחרי ששוחררה ממחנה ברגן בלזן בגרמניה. ב- 44', מיד אחרי שגטו לודג' נסגר והיהודים שעוד נותרו בו חיים הועברו למחנות השמדה, אימא שלי הועברה לאושוויץ. היו אלה כבר הימים של כמעט הסוף, הימים שבעלות הברית הפציצו בלא רחם. 

 

למזלה הגדול, אימא שלי הספיקה להיות באושוויץ "רק" שבועיים ואז הועברה יחד עם אסירות אחרות באושוויץ לעבודות פרך בפינוי ההריסות שהותירו ההפצצות של בעלות הברית בגרמניה. אימא שלי, שבקושי חיה, הרימה אבנים כבדות ופינתה הריסות תוך כדי הצלפות של הקלגסים הנאצים, אבל היא לא תיתן להם לראות אותה מתמוטטת; היא לא תיתן להם ליהנות. 

 

אימא שלי היתה אישה אמיצה שלא פחדה מכלום ומאיש. אימא שלי הצילה את חיי אחותה, שברבות הזמן לא ידעה לגמול לה, לא ידעה להכיר תודה. כל כך מתאים לאימא שלי לתת עדות כדי שהצדק ייעשה וייראה; כל כך מתאים לאימא שלי, אחרי כל מה שעברה, למות בגיל 61. אימא שלי היתה אישה גיבורה. באוקטובר השנה ימלאו 30 שנה למותה, ואין יום אחד שבו אני לא חושב עליה. אני חי יותר שנים בלעדיה מאשר חייתי איתה, ולמרות זאת, הסיפורים שסיפרה לי חיים איתי כאילו היה זה אתמול.

 

ואז הגיעה שיחת הטלפון הזאת של אח שלי, שזרקה אותי שוב באחת אל התקופה ההיא, זו שהפכה את אחי, אחותי ואותי לדור שני לניצולי שואה, זו שהשאירה בהם ובנו צלקת שגם אם אי פעם תגליד, סימניה יישארו בנו ובילדינו. שיחת הטלפון הזאת, אמנם היתה מעורפלת מאוד, אבל העניקה לי את הזכות להיות שוב גאה באימא שלי, אדג'ה שרצקי לבית שלדג'יק.