גזור בכחול היום המתנוצץ

ערב בבית לחם הגלילית
ליטבסקי. הפרחים לביאליק (צילום: מוטי קיקיון)

תְּלָמִים תְּלָמִים נִפְתַּחַת לְךָ הָאֲדָמָה

נִפְעָרִים הָרְקִיעִים, הוֹלֵךְ וְדַק

לַחֲשְׁךָ בִּי.

גְּוִילִים יְשָׁנִים נִגְלָלִים לִרְוָחָה בְּחָזִי

וְאֶצְבַּע הוֹלֶכֶת בָּהֶם, מוֹרָה נִסְתָּרוֹת.

לְאוֹר הַפַּנָּס נוֹשְׁמִים הָעֵצִים וְנָעִים.

הַפָּרוֹת יְשֵׁנוֹת. הַצִּפֳּרִים מְכֻנָּסוֹת בַּחֲלוֹמָן.

הָעוֹלָם סָב עַל צִירוֹ

וְכוֹכָבִים מִתְרַחֲקִים אִיש מֵרֵעֵהוּ בַּהִתְפַּשְּׁטוּת

הָעֲמֻקָּה שֶׁאֵין לָהּ קָצֶה.

                                   







(מתוך אמוּת כנולדת)

שדה

זה קרה בכיתה ז', כשמתחת לשולחן פתחתי את ספר שיריו של ביאליק בשיר "בשדה" וקראתי, בין השאר, את המילים האלה:

...

אֵצֵא לִי הַשָּׂדֶה וְאֶשְׁמַע מַה דִּבֶּר אֲדֹנָי מִן הַקָּמָה,

מַה לָאַט הָרוּחַ מִמַּשַּׁק הַקָּנִים הַזְקוּפִים הַגֵּאִים...

אֶת פָּנַי בַּקַּרְקַע אֶכְבֹּשָׁה, לָאָרֶץ הָרְטֻבָּה אֶפֹּלָה,

אֶשְׁאֲלָה אֶת פִּי הָאֲדָמָה וְאֵבְךְּ הַרְבֵּה בֶּכֶה אֶל חֵיקָהּ:

הַגִּידִי לִי, אִמִּי-אֲדָמָה, רְחָבָה, מְלֵאָה וּגְדוֹלָה –

מַדּוּעַ לֹא תַּחְלְצִי שָׁדֵךְ גַּם לִי נֶפֶשׁ דַּלָּה שׁוֹקֵקָה?

...

השיר זעזע וטלטל אותי ושינה באחת את תפיסת השירה לגבי, לכל חיי. לראשונה הבנתי שהשירה מבטאת חוויה פנימית ושאינה מספרת על, אלא מדברת את. אם קודם, כילדה, כתבתי שירים על הכינרת, על טיול לגן החיות, על אחותי הקטנה, "בשדה" של ביאליק הבהיר לי שיש לי נפש ("דלה שוקקה" כמוהו), הוי, איזו תגלית מרעישה, והיא הנושא היחיד של השירה, גם כאשר היא, השירה, עוסקת כביכול במושא חיצוני. שהמפגש שבין החיצוני והפנימי (כאן: השדה וחוויית האני) בורא מציאות ולא מדווח עליה. מאז היו השירים שכתבתי בגדר פיסות נפש, איברי גוף.

הבריאה דרך המילה היא מעשה אלוהי. לא מעשה של קוסם, שאמר "ויהי אור", והנה, איזה פלא, הופיע האור, אלא שלגבי אֲדֹנָי (המדבר מן הקמה) אין חציצה בין המילה להוויה. כזאת היא לשון השירה, שבניגוד לכל שימוש אחר שלה, מבטלת את הפער שבין המסמן למסומן, יוצרת הוויה. יותר מכך, היא יוצרת אותי. אני, דרך לשון השירה, יוצרת את עצמי.

ועוד הבנתי שגם אני, כמו ביאליק, חסרה דבר מה הכרחי, והתשוקה אליו אינה ניתנת למימוש. על כן מושא התשוקה הוא קוסמי, ענק, מקור חיים – אדמה (או שמים, או עלה קטן, שיסוד זה, האחד-המוחלט, הצטמצם אל תוכו ברגע של חסד).

אורינומי*

עוֹד לֹא הָיָה כְלוּם.

רַק מִשְׁבְּרֵי שֵׁנָה שְׁקֵטִים.

כֹּחַ הַמְּשִׁיכָה הָיָה כֹּה קָלוּשׁ

כְּשֶׁהִתְרוֹמַמְתִּי מִמִּטָּתִי

חַסְרַת צוּרָה וָדֹפֶק.

מִי לָשׁ אוֹתִי

מִי מְצַיֵּר בִּי עַפְעֲפַּיִם טֶרֶם יִהְיֶה מַבָּט

מִי עוֹשֶׂה לִי פֶּה

מִי מְכַיֵּר תְּנוּעַת מָתְנַי - -

יָם יָרֵא נוֹשֵׂא כַּפּוֹת רַגְלַי

ןּמִתּוֹךְ הַחֹמֶר הַחוֹמֵר וְזָע

מִתְגַּבְנְנִים כָּל בַּעֲלֵי פַּרְוָה

וְגוּשֵׁי הַחֲשֵׁכָה זוֹקְפִים פִּתְאֹם אָזְנַיִם.

כָּל הַסּוּסוֹת בְּכָרֵי הַמִּרְעֶה

מַפְנוֹת אָחוֹר

אֶל נַחֲשֵׁי הָרוּחַ הַחוֹמְקִים בֵּין זְרוֹעוֹתַי –

הָאוֹר כְּבָר עוֹלֶה בַּוִּילוֹן.

הַסַּפָּה וְהַשֻּׁלְחָן

הַצֶּמַח הָאָפֵל

הַכֵּלִים בַּכִּיּוֹר

מִתְגַּלְפִים מִתּוֹךְ הַחֲשֵׁכָה.

(מתוך "בחושך המיטיב", הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1998)

*אֶוּרִינוֹמֵי היא אלת כל הדברים במיתולוגיה היוונית. מתוך מחולה על פני ים בראשיתי נבראה הרוח, שלבשה אחר כך דמות נחש.                          

ענף

ההארה הזאת, שהשיר יוצר מציאות, היתה גם הסיבה שהפסקתי לכתוב לתקופה ארוכה מאוד. כשהייתי סטודנטית בירושלים, עצרתי יום אחד ברח' בן מיימון כדי להסתכל בענף וחשתי חוסר אונים וזעם: איך יכולה הלשון לומר את המקום שממנו נובעים ומתחוללים העלים? הרי הפער בין המילה למציאות חוזר בכל עוצמתו בכל ניסיון כתיבה. חשבתי אז שזהו כישלון פרטי, שאני נעדרת כישרון ויומרנית. רק אחרי הרבה שנים, לא מתוך מחשבה רציונלית, אלא מפני שעמדתי להתפקע מכתיבה שלא יצאה לפועל, קלטתי שהפרדוקס הזה – השירה כהוויה והכישלון המובנה שלה לחדור להוויה – הוא לב לבה של השירה. " מפני שעמדתי להתפקע מכתיבה שלא יצאה לפועל, קלטתי שהפרדוקס הזה – השירה כהוויה והכישלון המובנה שלה לחדור להוויה – הוא לב לבה של השירה "

מאז אני כותבת, תוך הכלה של היצירה וכישלונה כאחת. כתבתי אז בקדחתנות עשרות שירים שכאילו המתינו בחושך, ולתימהוני, עלה מתוכי קודם כול רובד מיתי. המיתולוגיה היוונית (הספר של אדית המילטון), אהבתי הילדותית הגדולה, התבררה כביטוי הנכון ביותר לי. המיתוס, בהיותו אל זמני ועם זאת חי וממשי, בלתי מופשט, דיבר אליי מן המעמקים.

במבט לאחור, אני רואה ששני הגילויים הסותרים (היה מי שאמר שהפרדוקס הוא סימנה של האמת...) סימנו לי את דרכי, ועד היום אני פוסעת בה ומפענחת אותה, ואין הדבר מגיע לכלל סיום. יתר על כן, שני הגילויים הללו מזינים זה את זה: תחושת החסר, התשוקה נעדרת המימוש (ביאליק...) היא הקרקע הפורה ליצירה. וזוהי, מן הסתם משמעותה של הבריאה יש מאין.

בראשית היה ההעדר

בְּרֵאשִׁית הָיָה הָהֶעְדֵּר.

בְּמַבָּטוֹ

הוֹלִיד בִּי אֶת צַלְמוֹ.

בְּרֵאשִׁית הָיָה הָהֶעְדֵּר.

גָּזוּר בִּכְחוֹל הַיּוֹם הַמִּתְנוֹצֵץ

הוּא מִתְרוֹצֵץ בַּעֲדָרָיו

חָסֹן. מְסֹעֶפֶת וְנוֹעֶזֶת

הִשְׁתַּלְחוּת קַרְנָיו.

וַאֲנִי הָאוֹרֶבֶת בַּסְּבַךְ.    

                                             (מתוך ליטורגיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2010)

רוח

המעבר מן האין ליֵש, מן החסר ליצירה, הוא בלתי נתפס. הוא לא בידינו. לכן, אין לרצות לכתוב. או במילים אחרות, רצון זה, על פי ניסיוני, אינו מעלה אלא מחזור, ועלינו להתמודד עם אי הידיעה שנכתוב אי פעם, אם חוויית הכתיבה תחזור על עצמה. שמעתי פעם הגדרה נחמדה: משוררים הם אלה הפוחדים תמיד שמא לא יכתבו.

יסוד נוסף שעליי להתייחס אליו הוא המוזיקה, שהרי ממנה נולדת לשון השירה. יכול להיות לי רעיון, אך אין הוא בגדר שיר, אלא משעה שהוא מתממש בריתמוס, שהמילים נכרכות בו. ובהקשר זה אני חושבת על דופק לבה של האם ששומע העובר. בכך חוזרת כתיבת השיר לחוויה ראשונית, בטרם מבט ובטרם מילה. " אני מוצאת את עצמי לעתים מתאפקת, מדללת את שפתי, כדי שלא להישמע זרה ומוזרה, ובתגובה נגדית וזועמת, חוזרת אל הגבוה והעשיר. במובן הזה, אני מרגישה לעתים כחיה בתקופת טרור הדלות "

אני רואה את עצמי בת מזל שנולדתי לתוך השפה העברית. השפה הזאת היא גביש. קשרי המשמעות בין המילים על שורשיהן הם בגדר גילוי מתמיד (מלך הוא מי שנמלך בדעתו; מציאות היא מה שמוצאים כאשר מחפשים; באיזו שפה נוספת מציינת המילה "רוח" גם wind וגם spirit?). גדלתי על תרגומי הקלאסיקה של לאה גולדברג ושלונסקי, ואני אוהבת עברית עשירה, מרובת רבדים. אני מוצאת את עצמי לעתים מתאפקת, מדללת את שפתי, כדי שלא להישמע זרה ומוזרה, ובתגובה נגדית וזועמת, חוזרת אל הגבוה והעשיר. במובן הזה, אני מרגישה לעתים כחיה בתקופת "טרור הדלות".

חפצים

רֵיחַ הַחֲלוֹם בֵּין קִמְטֵי הַסָּדִין,

חַרְצָנֵי תְּמָרִים עַל כּוֹנָנִית הַלַּיְלָה.

אֵיךְ אֵדַּע שֶׁאֲנִי קַיֶּמֶת

אִם אִיש אֵינוֹ רוֹאֶה אוֹתִי,

וּמַבָּטָם שֶׁל הַכָּר הַכָּחֹל, הַבְּגָדִים

הַשְּׁמוּטִים עַל כִּסֵּא, הָאָהִיל,

מִתְחַמֵּק

שֶׁמָּא יֵחָשֵׂף אָשְׁרָם הַחֲשָׁאִי.                           

                                             (מתוך ליטורגיה)

* צביה ליטבסקי. משוררת, זמרת קלאסית, מרצה לספרות ולמוזיקה, מבקרת ועורכת ספרי שירה. שיריה התפרסמו בכתבי עת ספרותיים שונים ותורגמו לשפות רבות, ובהן צרפתית ואיטלקית. פרסמה שישה ספרי שירה. האחרון שבהם, "אמות כנולדת", ראה אור השנה בהוצאת עיתון 77.