התנגשות העולמות

מעבר לרגשות האיבה ההדדיים, ההתמודדות בין הרב סתיו לרב טאו היא בעיקרה התנגשות בין שתי תפישות עולם: הראשונה דורשת ציות מוחלט, השנייה סבורה שעל כל אדם להיות אחראי לחייו הדתיים בעצמו

בשנת 1982, לפני קצת יותר משלושים שנה, נערך בירושלים קונצרט בו נוגנה היצירה 'משיח' מאת המלחין גאורג פרידריך הנדל. הרב צבי טאו, אז אחת מהדמויות הבולטות בישיבת 'מרכז הרב' (מספינות הדגל של הציונות הדתית), זעם על כך שבעיר הקודש מנגנים יצירה המוקדשת למשיח הנוצרי, ושלח תלמידים מהישיבה לחדור במסווה אל תוך הקונצרט, להתפרע, לזרוק חפצים באולם ולהפריע למהלך הערב. וכך היה. כשהגיעו עיתונאים לישיבה כדי לנסות להבין את פשר ההתנגדות העזה למיטב אמנות הבארוק, הסביר להם תלמיד ישיבה שזו היתה תקלה, שכן אין זו דרכה של הישיבה, ושלא היה צריך לעשות כן.


הקרב על דמותו של הממסד הדתי (פלאש 90)

 

אותו תלמיד היה דוד סתיו הצעיר, אז בן 22. בדבריו אלה לעיתונאים הצליח לעשות שני דברים. ראשית, לטעות, שכן הפרעה לקונצרטים אכן היתה דרכה של הישיבה (כמו גם התנכלויות למוסדות נוצריים ולאישי דת). עוד בשנות השישים התפרעו תלמידי 'מרכז הרב' בערב קיום קונצרט של "מתיאוס פסיון", יצירתו של באך (שאגב, נולד באותה שנה שבה נולד הנדל – פריט טריוויה קטן לחובבי המוזיקה הקלאסית). מכאן, שדווקא הרב טאו, בשליחתו חוליגנים צעירים להפריע לקונצרט, היה ממשיך נאמן לדרכו של הרב צבי יהודה קוק.

 

" הרב טאו מנהל מערכת דתית היררכית, ממודרת וממושטרת ביותר. מהלימודים בבתי המדרש ועד לפעולות בממסדיות, כל מהלך של אנשי ישיבות ה'קו' הוא מחושב, קפדני ולעולם תחת סמכותו הישירה או העקיפה של טאו " שנית, בדבריו אלה הקים לו הרב סתיו אויב מר, הוא הרב טאו כמובן. מאותו היום לא הסכים הרב טאו שסתיו ישתתף בשיעוריו, ודרכיהם נפרדו. בימים אלה, כמו בסרט המשך הוליוודי, נפגשים שוב שני הגיבורים שלנו להתנצחות אחרונה וגדולה מכולן. הפעם המאבק הוא על הרבנות הראשית, ואת הזעם שהתיישן היטב בחביות האטומות של הטינה מחזקת כעת גם תהום אידיאולוגית שפעורה בין השניים.

 

המסדר הדתי של הרב טאו

המחלוקת האידיאולוגית נוגעת בעיקרה לשתי סוגיות, שתיים שהן אחת: הראשונה היא שהרב סתיו פתוח יותר, מעורה ומעורב בציבור הכללי ובדאגותיו, ובאופן בסיסי מקבל את ערכי המערב כיסודות במציאות שיש להתחשב בהם בפסיקה ההלכתית. השנייה היא שהרב סתיו אינו סר למרות רבנים הנחשבים גדולים ממנו, כלומר הוא מעז להתוות לעצמו דרך מעט יותר עצמאית. שתי סוגיות אלה קשורות בטבורן, שכן שתיהן נשענות על תפיסתו הדמוקרטית יותר של סתיו, הרואה בתקופה שלנו על ערכיה המודרניים התגלות של רצונו החיובי של ה', ולא הסתר פנים ו"עת צרה ליעקב".

 

ואמנם, אנשי ודוברי הרב טאו ביקרו את הסכמתו של הרב סתיו ללכת לקולנוע ולקרוא רומנים, טענו נגדו שהוא לא מקבל מרות רבנית, גינו אותו על שהוא יוצא כנגד הרבנות הראשית (הרב אבינר אף כינה אותו בשל כך "אפיקורוס"), ומחו על כך שהוא מעוניין לרדת אל העם ולא להנהיג אותו. לסיום, הלכו אותם סרוגי כיפה מחורד"לים אל הרב עובדיה ושכנעו אותושהרב סתיו, כדברי פיו הקדוש של הרב עובדיה, הוא "רשע", ש"לא ראוי להיות כלום".

 

מעל ומעבר להאשמות השונות האלה מדובר בעניין של סמכות ומרות. יש להבין שהרב טאו מנהל מערכת דתית היררכית, ממודרת וממושטרת ביותר. מהלימודים בבתי המדרש ועד לפעולות בממסדיות, כל מהלך של אנשי ישיבות ה'קו' הוא מחושב, קפדני ולעולם תחת סמכותו הישירה או העקיפה של טאו. כפי שהבנתי משיחה עם נטעאל בנדל, כל כמה זמן מתכנס פורום סגור של הרבנים הבכירים בו מתקבלות החלטות על עמדות ודרכי פעולה בנושאים שעל סדר היום. במילים אחרות, מדובר במסדר דתי לכל דבר ועניין. לגוף כזה יש באופן ברור מאליו כוח רב, ומרגע שהוא סימן לעצמו מטרה, קשה מאוד לעמוד כנגדו.
הרב סתיו (פלאש 90)

 

המטרה שסימן הרב טאו היא הרב סתיו. אני מוכן להעריך שבימים אלה עוברים אנשיו של טאו ונפגשים לשיחה עם כל אחד ואחד מרבני הגוף הבוחר של הרב הראשי הבא (כשמונים איש). אני מוכן להעריך שהם מנסים לשכנע כל רב ורב שהרב סתיו הוא רפורמי, אפיקורוס וסכנה לעתידה של היהדות. אני מוכן להעריך שהם מצליחים, ושברגע ההצבעה השמרנות המובנית של הרבנים לא תאפשר להם "להסתכן" ולבחור ברב "רפורמי". אני מוכן להעריך, אם כן, שהרב סתיו לא ייבחר למשרת הרב הראשי האשכנזי הבא.

 

משחק בין רוב למיעוט

מעבר לתוצאות המרוץ לרבנות הראשית מעניינת כאן אפוא התנגשות תפיסות העולם, שמציבה זו מול זו את השקפתה של הציונות הדתית הקלאסית מבית המזרחי, ואת החרדיות (או החרד"ליות): פתיחות מול סגירות, התחשבות במציאות המודרנית מול התנתקות ממנה, האמונה שהתקופה הזאת, ואיתה עם ישראל הריאלי, כלומר זה המורכב מאנשים בשר ודם החיים ממש עכשיו, הם אמת המידה מולה יש למדוד את התנהלותנו הדתית-הלכתית, מול האמונה שאנחנו מתחשבים רק בעם טהור ואידיאלי האמור, בתקופה עתידית טהורה ואידיאלית, לענות אמן ולזמר הללויה למשמעה של תורה יהודית טהורה ואידיאלית.

 

המאבק הזה, אם כן, הוא בין מסדר דתי המנסה לעצב דור של יהודים טהורים המאמינים ללא חת וללא צל של ספק ומשתמש לשם כך בפירמידה של סמכות היררכית ואבסולוטית, לבין נציג של ארגון פתוח וגמיש יותר ('צהר'), אשר קרוב יותר להלכי הרוח של הציבור ומוכן להתפשר על אמונה שיש בה ספק, אולם בתור שכזו היא מתמודדת בצורה כנה יותר עם המצב הנוכחי. " אני מוכן להעריך שברגע ההצבעה השמרנות המובנית של הרבנים לא תאפשר להם "להסתכן" ולבחור ברב "רפורמי" לכאורה. אני מוכן להעריך, אם כן, שהרב סתיו לא ייבחר למשרת הרב הראשי האשכנזי הבא "

 

העמדה הראשונה דורשת ציות מוחלט ואמונה עיוורת. השנייה סבורה שריבוי דעות (עד גבול מסוים) הוא חיובי ושעל כל אדם להיות אחראי לחייו הדתיים בעצמו. העמדה הראשונה מייצגת מיעוט בציבור הציוני-דתי, והאחרונה שייכת לרוב הגדול. אולם כדרכו של מיעוט נחוש ולחוץ כנגד רוב פאסיבי ונינוח יותר, הראשון יצליח לפעול כנגד רצונותיו של השני ולסכל את תוכניותיו. השאלה המעניינת כעת היא כיצד יפעל הרוב לאחר שיסתבר לו שהמיעוט כפה עליו את דעתו.

עוד בבית אבי חי