יום שישי השחור

22.06.13

"ביום כזה אין זמן לזכור ולחשב – רק מה שזוכר המחשב הפשוט של הקופה נחשב". חוויות מחג ההודיה – שיר על אמריקה, פרק ה'

יום שישי השחור הוא יום שישי שאחרי חג ההודיה, ומאז שהגענו כולם מדברים על היום הזה, שבו לא רק שהמוני לקוחות, מחפשים לקנות כמעט בכל מחיר, ימלאו את הקניונים, אלא שהוא הולך להיות תחילתה של תקופה של רווחיות ומכירה, של טירוף וכסף.

נהרות בני אדם שוצפים בכל כיוון

 ביום זה עמדו תורים של אנשים בכניסה לכל קניון באמריקה – חלקם עמדו שם מחצות הלילה שלפני וחיכו למבצעי אותו היום. האגדות אומרות שפעם היה זה יום שבו איש לא קונה, ולכן התחילו לעשות בו מבצעים אדירים, כדי למשוך אנשים לקנות בכל זאת. וכך נשאר המנהג של המבצעים, והמועד נהפך ליום קניות מטורף ולפתיחתו הרשמית של חודש חג המולד. אנחנו לא חגגנו אותו כי לא הרגשנו שיש לנו יותר מדי על מה להודות. חוץ מזה, אני לא מכיר שום סיפור על חלוצים שפלסטינים סעדו אותם בחורף הקשה של המזרח התיכון.

 

בכניסה לקניון הוויסטה פוינט עמדו ערימות של אנשים. בכניסה לגרייט-מול נראה היה שעמדו רבבות אמריקאים, בקור, ממתינים לפתיחתו. בכניסה לאלטה דנה עמדו מאות אנשים והמתינו לפתיחה כדי לגשת למייסיס. ובכניסה למטריאון עמדו מאות אנשים, ממתינים לפתיחת החנות של סוני, אחד המקומות הבודדים שבהם באמת היה מבצע ראוי לשמו – פלייסטיישן 3, שבדיוק יצא, במחיר זול עד גיחוך של 600 דולר. לימור ואני נשלחנו לגרייט-מול יחד עם רלי ואמנון.

 

התעוררתי בשלוש בבוקר עם כאב ראש, הגוף כאב, השיער היה פרוע, הבגדים היו זרוקים על המזרן שהיה פעם של תומר, או אולי הוא עדיין בבעלותו הזמנית? התחלתי בשני אדוויל, במקלחת ובצחצוח שיניים. את הבגדים זרקתי לערימת הכביסה המלוכלכת שלצד המזרן. יצאתי אל הסלון והכנתי כוס נס. החלב היה חמוץ והתאריך עבר לפני ימים רבים. שפכתי אותו לכיור וויתרתי על קפה הבוקר הזה.

 

היה חשוך וקר בחוץ והיה חשש לגשם. עלינו למכונית, ואמנון נהג. רלי היתה נרגשת, ואני קיוויתי שהעובדה שלא שתיתי קפה בבוקר תאפשר לי לישון את הנסיעה. צדקתי.

 

שגעת הקניות

המון אדם עבר על פנינו ומיסך גם את ריחות המאפים הנידפים מחנות העוגיות הסמוכה אלינו, מיסיס-פילדס, שבדרך כלל הגיעו במהירות וביעילות אל העגלה. לרוב היינו קונים שם עוגיות כמה וכמה פעמים ביום. היום לא היה זמן ולא היה מקום לזוז. אמנון ולימור הצליחו לדוג לקוח אחרי לקוח; רלי עמדה על הקופה והגדילה מכירה אחרי מכירה. הנחתי את השולדר על כתפיו של בחור מעונב תוך כדי שהוא מסדר את משקפיו ומספר על כאבי הגב התחתון שלו, ולי היה משהו מצוין להציע לו כדי לטפל בהם. " קשה להציג לכל כך הרבה אנשים בו זמנית. מילה רעה של אחד עלולה להפיל את הכול, וקנייתו של האחד לא מבטיחה את קניית האחר. ההתמקחות קשה יותר כי הרי אי אפשר לתת הנחה לאחד אך לא לאחר "

 

כשהגיע אל רלי, היא אחזה בכרטיס האשראי שלו והצליחה להגדיל מ-50 ל-220 דולר ולהבטיח לו שיש אחריות לשלוש שנים לפחות, ובכלל, הוא לא יצטרך אותה. ובכלל, הוא הולך לעשות עכשיו את כל המשפחה שלו שמחה הרבה יותר, וחוץ מזה, למה שימשיך בחודש הקרוב לחפש מתנות לחג המולד אם אפשר לסגור את הפינה עכשיו. היא העבירה את הכרטיס ועברה ללקוח הבא. אני כבר לא הייתי מודע למה שקורה אצלה – טור של מטר וחצי ארוך ועמוס שהיה בינינו.

 

עוד ועוד ידיים ופנים עוברים על פנינו, מי למייסיס למבצעי היום הזה, מי לשוטטות עקרה בקניון שתוביל אותו, אולי, לידיהם של אנשי המכירות דוברי העברית ותוציא אותו עם פחות כסף אך לאחר חוויית מכירה וכרית ארומטרפית לבעיה המדויקת שלו, תהיה אשר תהיה.

 

במרכזו של הטירוף נשלחים אליי עוד ידיים ועוד פיות דורשים בשאלות. אמנון, לימור ורלי גם התמודדו עם ההמון, ולכן, בדידותנו זו, המשותפת, בלב הסערה. לא דיברנו בינינו, לא היה זמן.

 

אומנות המכירה הבו זמנית

שתיים בצהריים, לימור קונה לכולנו עוגיות בטעם דלעת ממייסיס-פילדס בחלון ההפוגה הראשון, שנמשך מעט פחות מחמש דקות. בכל זאת, חג ההודיה היה אתמול. בעוד אני מכרסם, אמנון מציג את מרכולתנו לעשרה אמריקאים משתוממים ומדגים על הבלונדינית עם החבר גדל הגוף. גדל הגוף מחייך למשמע כל מחמאה לבבית שנותן אמנון לאותה ג'יימי, ג'ניפר או אשלי.

 

מדהים איך הוא מצליח לרכך אותם. קשה להציג לכל כך הרבה אנשים בו זמנית. מילה רעה של אחד עלולה להפיל את הכול, וקנייתו של האחד לא מבטיחה את קניית האחר. ההתמקחות קשה יותר כי הרי אי אפשר לתת הנחה לאחד אך לא לאחר. אבל נראה שאמנון מצליח לא רע, ולמרות שארבעה נפלו ואמרו שיגיעו מאוחר יותר (פניהם לא ייראו כאן יותר לעולם), שישה אמריקאים נוספים עומדים כרגע בתור, ובהם גדל הגוף ואותה איימי, מנדי או קייטי בלונדינית.

 

אב ובנו מחפשים מתנה לאם המשפחה וחושבים שזה ממש ימצא חן בעיניה כי היא באמת עובדת קשה. הילד השחור במכנסי ה"שלושת רבעי" והכובע ההפוך בצבע זהב קונה את השמן הארומתרפי ואת כרית הלבנדר לחברתו, העומדת מאחוריו ובחיוכה חושפת גשר זהוב ובוהק. זאת האופנה. רועי קנה אחד לעצמו, ואחרי חצי שעה זרק אותו לפח האשפה הקרוב. חוץ ממנו, כולם רק לעגו לאופנה המוזרה הזאת. אחרי אותה חצי שעה גם הוא הצטרף ללועגים. כריות אוזלות מהתצוגה ומושלמות מהארגזים שבתחתית העגלה.

 

שני עובדי הייטק ממפעל במגדל העמק אומרים שזה קטע מדהים: כל הישראלים כאן בעגלות. הם שואלים איפה אפשר לשתות באזור משהו. "סנטנה-רואו" אני אומר, מתנצל בקוצר רוח וניגש אל הגבר המשופם שבוחן את אחת הכריות. הטלפון שבעגלה מצלצל, "שמישהו יענה", אומרת רלי בעצבנות, רק כדי לענות בעצמה ולנתק מיד. אמנון מדגים לזוג לובשי חליפות שנשלחים אל התור ואחריהם למשפחה מקסיקנית שנעלמת בתוך נהר האדם הזורם בקניון לכל הכיוונים. הלל מגיע לבקר, תופס את מקומה של רלי על הקופה וזורק הוראות לחלל. " בגדים לכלבים, זה לא פיקציה? מוכרים פיקציות הישראלים. אחר כך מתפלאים שלא סובלים אותנו. אני אומר לך, אם לא הייתי ישראלי, לא בטוח שהייתי בעדנו, אני אומר לך "

 

הלל תפס בזרועה של אישה אחת – הוא היה צריך לדעת יותר טוב מזה – וסולק מהקניון, מיד אחרי שמצלמת האבטחה גילתה את התקרית. כאילו ישב מישהו על מצלמת האבטחה ורק המתין להתרחשות שכזו בעגלה ישראלית, ללמד את בני יהודה לקח. בקיצור, הלל נעלם לאחר רבע שעה ולא חזר יותר. השעות עוברות בלי שאנחנו שמים לב לכך. אפילו קפה, אני נזכר פתאום, לא שתיתי היום. בשעה חמש בערב  מתחיל להיחלש מעט הזרם.

 

רק המחשב זוכר

אמנון מביא ארבעה הפוכים מסטארבקס ומלווה אותם בעוגיות שאת ריחן סוף-סוף אפשר היה להריח. מדי פעם לקוח נוסף מפציע, נופל בעיקר לידיה של רלי, שלעומת שלושת חבריה לעגלה, לא מורידה את מתח הפעילות. סמיר, מעגלת הפאנלים לטלפונים הניידים שלצדנו, אומר שנראה שהיה לנו יום טוב. אמנון בודק ומאשר שאכן היה לא רע בכלל. ביום כזה אין זמן לזכור ולחשב – רק מה שזוכר המחשב הפשוט של הקופה נחשב.

 

בסוף אותו היום ערכנו קבלת שבת אצלנו בדירה. לימור ורלי הדליקו נרות, הרבה אחרי שירד החושך. רועי התעקש לעשות קידוש והקריא אותו ממסך המחשב הנייד של הלל. חיסלנו שאריות של ג'וני ווקר אדום שהיה לאמנון בחדר, בכוסות קפה שטופות בצורה מרושלת. אחרי הנרות והקידוש, כמעט כולם הדליקו סיגריות בסלון. אף אחד לא התלונן על הריח. רועי אמר שחשוב לעשות קידוש, כי זה טוב לעסקים. אמנון שאל אותו אם העובדה שהוא מקריא אותו ממחשב ומעשן אחר כך לא פוגעת בקדושת הקידוש. רועי לא ענה והלך עם נועה לחדרה.

 

זיכרון דברים

חצי שנה אחר כך, על טיילת הרחוב השלישי בסנטה מוניקה, ישבתי עם אלון, שעליו עוד אספר בהמשך, וסיפרתי לו את סיפור יום שישי השחור הזה. הוא לא האמין.

 

"זה מה שאני אומר, זה הכול פיקציה, זה כל מה שזה. אני, כמו שאתה יודע, אני עבדתי בעגלות בכריסמס, ואתה יודע טוב מאוד שזה הכול פיקציה. שום כסף ושום נעליים. אני ביום שישי השחור גירדתי את הביצים וחיכיתי שייצא לי משם שד מרוב ששפשפתי. ותאמין לי, ככה זה כל הקטע המחורבן הזה. שום כסף ושום נעליים. אז אם אתה רוצה, אפשר לספר שעושים שם כסף. אבל תכלס, העגלות האלה עבר זמנן. בן אדם הולך וקונה במייסיס או בסירס, אחר כך נמאס לו ממה שהוא קנה ומחזיר את זה. בדיוק כמו שעשית עם החליפה שקנית לחתונה של דוד. כמה עלתה לך? חמש מאות דולר בערך, נכון? ומה עשית יומיים אחרי החתונה? בדיוק - החזרת, והם הכניסו לך בחזרה את כל הכסף לחשבון הבנק. לא שאלו שום שאלה ולא נעליים.

"זה משהו שבארץ אם מישהו היה עושה, הוא היה מתרסק מיד. אבל כאן אנשים - יש להם אמון. אז מה עושים כל התחמנים האלה של העגלות? הם מנצלים את זה ולא נותנים לעשות החזר, רק להחליף. אבל בסוף עולים עליהם, אני אומר לך, זה הכול קורס, אבל בכלל הכול כאן קורס. הסינים יקנו כאן הכול עוד כמה שנים, זה מה שאני אומר לך.

 

"בוא'נה, כמה כוסיות יש כאן? לא ידעתי, ואני אומר לך, לא פעם ראשונה שאני יושב כאן".

 

מדרחוב הוא עניין נדיר בלוס אנג'לס, ולכן טיילת הרחוב השלישי, במרחק שני רחובות, צוק, כביש מספר אחת ושורת בתים במיליונים מהים היא אטרקציה לא אופיינית לעיר. אך הזוהר המתמיד של העיר מזכיר היכן אנו נמצאים. מעבר לכוס הקפה עומדת ברחוב עגלה של בגדי כלבים, ועל הקונים וחבריהם הטובים ביותר מנצחת בחורה ישראלית כהת עור ונמרצת.

 

"אתה רואה למה אני מתכוון, כל הקומבינות האלה - בגדים לכלבים? זה לא פיקציה? מוכרים פיקציות, כל הישראלים. אחר כך מתפלאים שלא סובלים אותנו. אני אומר לך, אם לא הייתי ישראלי, לא בטוח שהייתי בעדנו, אני אומר לך. עושים כל מה שאפשר כדי לדפוק את האמריקאים ולקחת להם כסף, ואז רוצים שהם יתנו לנו סיוע ביטחוני וילחמו באיראנים ודופקים מגבות במלונות ואחר כך אומרים שאיפה שלא מכניסים אותנו זה אנטישמים.

 

"אני אומר לך, ככה אנחנו. תגיד את זה לחבר הציוני הזה שלך. תגיד לו זה ישראלים, אז שלא יהיה ציוני מדי, ככה זה. נוסעים לנפאל, קוראים לפורטר שלהם מושיקו, יושבים בדהרמסלה וטוחנים ג'ראס ועושים את זה מכסף שדפקו פה בעגלות לאמריקאים הסתומים האלה. אחר כך אומרים שזה שלא זכינו באירווויזיון זה אנטישמיות וזה שאומרים שאסור לעשות עסקים עם ישראלים זה אנטישמיות. אז אני אומר לך, אני במובינג רואה דברים שאתה בכלל לא מדמיין ואני אומר לך, זה רק עניין של זמן עד שיפלו עלינו כאן. אם הם היו יודעים מה הולך כאן".

 

"בוא'נה, זה לא רע העוגה הזאת, אבל ניקח אותך פעם לצ'יז-קייק-פקטורי, לא היית שם עדיין, נכון? בסדר אל תדאג, יהיה בסדר. אקיצר, כל היום שישי השחור הזה, זה הכול פיקציה. כמו כל דבר אחר בעגלות המחורבנות האלה, הנה, אתה רואה, כלב עם חולצה ורודה, ככה זה העגלות האלה, ככה זה נראה כשאתה יושב כאן ומסתכל על זה מהצד, פיקציה".

עוד בבית אבי חי