האיש שכבר ראה הכול

15.06.13

ממשחקי הכדורגל בשכונה, דרך החיבה הסודית לבי-ג'יז ולאבבא ועד ההופעה בעשירייה הראשונה של המגזין "רולינג סטון": ברוך בן יצחק, הפרונטמן של רוקפור, חוזר בזמן

מיסטר בלו סקיי: הבנתי שזו הדרך

השיר של ELO, 'מיסטר בלו סקיי', יצא כשהייתי בגיל 7 בערך. אני זוכר את השיר ברקע כל הזמן, ועבורי הוא מן פסקול של שנות הילדות. היה בשיר המיוחד הזה משהו שגרם לי להבין שבא לי לעשות משהו כזה. לא ידעתי מי שר ומה התוכן. פשוט שמעתי אותו ברדיו, והשיר מאוד ריגש אותי ואפילו יצר אצלי בתודעה תחושות של טעם וצבע. יש שירים כאלה, שמעלים אפילו ריחות. זה משהו לא מוסבר. נראה לי שהשיר הזה התניע אצלי את התחנה המוזיקלית הראשונה בחיים. דרכו הבנתי, באופן מסוים, שזו תהיה הדרך שלי.
 

 

האח הגדול: רק לא אבבא

מכיתה ח' עד אמצע התיכון הושפעתי מאחי הגדול ממני בשבע שנים, שחיבר אותי לסוגי מוזיקה לא קלים. הייתי 'מחויב' לשמוע את מה שהוא שמע - ג'נסיס, יס, דייויד בואי, פינק פלויד. זה לא עשה טוב ליחסים שלי עם החבר'ה בכיתה. ובכלל, אלה לא דברים קלים לילד, כל הפסיכדליה הזאת. שאר החברים שמעו באותה תקופה אבבא ובי-ג'יז, תיסלם ובנזין. אני זוכר שיום אחד באתי הביתה עם אלבום של תיסלם, ואח שלי אמר 'תראה לי שנייה', וזרק את זה מהחלון. היה לי חינוך מוזיקלי קשה.

 

מה שכן, כבר אז ידעתי שאנגן. ככה זה - מה שאתה שומע בילדות הכי משפיע עליך. הרבה פעמים אומרים לנו על רוקפור שזה כמו הביטלס, ואני מסכים, אבל עמוק בפנים, אני יודע שמה שטבוע בי יותר מכול היא המוזיקה של ג'נסיס ופינק פלויד, בלי שארצה. אין מה לעשות.

 

למזלי, שיחקתי טוב כדורגל, אז איכשהו הייתי תמיד מקובל, אבל מבחינה מוזיקלית, הייתי מהווירדוז. במסיבות הכיתה הייתי שונה מאוד, ולא התחברתי למוזיקה שהלכה אז. בזמנו הייתי מתבייש להגיד שאני בעצם אוהב את אבבא והבי-ג'יז, למרות שנורא אהבתי אותם עמוק פנימה. היום אני אומר את זה בגלוי: אחלה להקות. " אני זוכר שיום אחד באתי הביתה עם אלבום של תיסלם, ואח שלי ביקש 'תראה לי שנייה' וזרק את זה מהחלון. היה לי חינוך מוזיקלי קשה. "

 

החינוך המוזיקלי שקיבלתי גרם לי בהתחלה לרצות להתעסק במוזיקה 'לא רגילה'. בארץ לא היה משהו אלטרנטיבי שהושמע ברדיו. זה היה משהו ששמור רק לכמות מצומצמת של אנשים. הייתי אחד מהם.

 

בין מוזיקה לכדורגל: כמו הביטלס בכבודם ובעצמם

לקראת אמצע שנות ה-80 הכרתי את אמיר צורף. הוא גר שני בניינים לידי בעיר חולון ולמד שכבה מתחתיי בבית הספר. הוא אהב מוזיקה כמוני, והיתה תקופה שהיינו מחליפים תקליטים. זה נשמע מצחיק היום בעידן האינטרנט, אבל כן, היינו מחליפים תקליטים. לו היה אוסף של לד זפלין ודייויד בואי, ולי היה אוסף של ג'נסיס, דה גונג ופינק פלויד.

 

יום אחד אמיר בא אליי עם גיטרה חשמלית. הייתי בהלם; לא האמנתי שאני יכול בכלל לגעת בדבר כזה. התחלתי ללמוד אקורדים בשביל הכיף, והוא ועוד חבר הציעו: 'בוא נקים להקה, ואתה תנגן בס'. קניתי גיטרה, וככה התחלנו. היינו נפגשים, בכל פעם בבית אחר. קנינו מגבר, וכך, במקום ללכת לשחק כדורגל, הלכתי לנגן. זו היתה תקופה מפוצלת אצלי - מצד אחד אהבתי מאוד לשחק כדורגל, ומצד שני גיליתי את עולם המוזיקה. כך היו לי שתי חבורות - המוזיקאים האאוטסיידרים והחבר'ה של הכדורגל, שהיו מאגניבים כאלה.

 

דרך עמיר הכרתי עוד מוזיקאים, כמו דודי לוי, מוטי ביקובסקי, עמוס פרידמן, רועי שקד ועוד נערים שהיו להם הרכבים פעילים. פעם ראיתי חלק מהנערים האלה בהופעה, והם נראו לי דבר פנטסטי, כאילו אני רואה את הביטלס בכבודם ובעצמם.

 

הקמת רוקפור: שוב לא שקטים

אמיר צורף היה חבר באותה תקופה בלהקת נוער שוליים, עוד לפני ההצלחה ההיסטרית. פתאום החתימו אותם בהד ארצי. אני זוכר את ההתרגשות של כל החבר'ה. כשהשמיעו אותם ברדיו בפעם הראשונה, היינו בשוק. אבל אז איסר הראל, המתופף, הבריז להם יום לפני ההקלטות, ואמיר צורף עזב את הלהקה אחרי האלבום הראשון. ואז נכנסנו להילוך חזק לקראת הקמת רוקפור. לא ידענו מה אנחנו עושים; אני רק זוכר שאמרתי לאמיר 'אני מכיר מישהו מחולון ששר ממש טוב. קוראים לו אלי לולאי'. בסוף היינו שלושתנו - אני, אמיר ואלי. בהמשך, כשאיסר עזב את נוער שוליים, הוא הצטרף אלינו. רוקפור. מאוד חשוב לנו לא לחזור על עצמנו

 

באותה התקופה אהבנו מאוד את תום פטי, הסמית'ס והקיור. שאפנו למקום הזה. רצינו להוציא בהתחלה שיר אקוסטי כזה, מגניב ונעים. כך ישבנו וכתבנו את 'שוב לא שקט'. הקלטנו אותו על קסטה בפור-טראק, ושלחנו אותה לקוטנר, שהגיש אז תוכנית עם חומרים של להקות צעירות. הוא השמיע ואמר בשידור 'עם הפקה טובה, השיר הזה יהפוך ללהיט'. דני רכט הפך למנהל שלנו, הקלטנו את השיר מחדש והוא הפך להצלחה היסטרית.

 

האיש שראה הכול: ידענו שיש לנו משהו טוב ביד

האלבום השני שלנו, "האיש שראה הכול", התחיל בזה שמאוד לא התחברנו לאלבום הראשון. באופן אישי, אפילו שנאתי אותו. ראינו מסביב כל מיני להקות כמו נושאי המגבעת וזקני צפת, ופשוט פחדנו לעלות לבמה אחריהן. הבנתי שאני לא כל כך אוהב את מה שעשינו עד עכשיו.

 

ואז אמיר עזב את הלהקה. דיברתי עם אלי ואמרתי לו 'בוא נעשה משהו הפוך ממה שעשינו'. השינוי התחיל למעשה מהכתיבה. אני ואלי ישבנו יום יום, במשך יותר משנה, וכתבנו בטירוף. הכרנו את מארק לזר, שהצטרף להרכב, והיינו יושבים וכל הזמן כותבים וכותבים. כתבנו יותר מ-100 שירים, עד שבסוף הגענו ל'האיש שראה הכול'. היינו ממש קיצוניים בסינון השירים, וזה המשיך באולפן. שם גם התחלתי להתעניין יותר בנושא הסאונד וההפקה, וגם תפסתי פיקוד מהבחינה הזאת. " אני ואלי ישבנו יום יום, במשך יותר משנה, וכתבנו בטירוף. כתבנו יותר מ-100 שירים, עד שבסוף הגענו ל'האיש שראה הכול'. היינו ממש קיצוניים בסינון השירים "

 

כל המכלול של עשיית האלבום זרם טוב. לפני שהדיסק יצא, אני זוכר שכולנו היינו בתחושה של 'אנחנו יודעים שיש לנו משהו טוב בידיים'. זה היה סוג של ניצחון, למרות שעוד לא השמיעו את זה ברדיו. אמרתי 'לא אכפת לי מה יקרה עם זה; הכי חשוב שאני יודע שזה שווה משהו'. אחרי זה, כשהדיסק הצליח והתגלגל, הרגשנו והבנו שגם אנשים אחרים חושבים כך על התקליט.

 

אנגלית וסולו: לא היה לי זמן להתפנק

אחרי האלבום 'בחזרה לשבלול' ואלבום הופעה שמאוד הצליח, הגענו לצומת דרכים. הדבר הכי נכון כלכלית היה להוציא עוד אלבום בעברית, מה גם שאנשים בתעשייה אמרו שעוד אלבום כזה יהפוך אותנו ללהקה שממלאת אולמות ואצטדיונים. למרות זאת, הלכנו באיזשהו מקום עם התחושה שלנו והוצאנו אלבום באנגלית, מה שעצבן הרבה אנשים. אחר כך הם הבינו את זה אחרת, כי אותו אלבום יצר עניין בחו"ל והוחתמנו שם בחברת תקליטים.

 

באותה תקופה לא ידענו איזה שינוי זה הולך לעשות לנו בחיים וביצירה. שינוי השפה הוביל אותנו לחמש שנים מטורפות של הופעות בחו"ל. המשכנו להוציא שם תקליטים והגענו לדברים שרק יכולתי לחלום עליהם בתור ילד. זה לא היה כמו היום, שדי הרבה אמנים ישראלים עושים סיבובי הופעות וזוכים להצלחה. בזמנו היינו ממש לבד, והכול היה ראשוני.

 

לראות את האלבום 'סופרמרקט' נבחר לאחד מעשרת התקליטים של שנת 2001 של הרולינג סטון, להופיע מול קהלים גדולים ועוד חוויות שונות - זה בהחלט עשה טוב ללהקה.

 

בשלב מסוים גם עברתי לעמדת הסולן, במקום אלי לולאי, שפרש במפתיע באמצע סיבוב הופעות. זה נשמע משמעותי, אבל האמת היא שלא היה לי הרבה זמן לחשוב על זה. שלושה ימים אחרי שאלי עזב, היתה לנו הופעה בסן פרנסיסקו. אפילו לא חשבנו לבטל אותה, כי אתה לא יכול לבטל סיבוב הופעות באמצע. לכן לא היה לי זמן להתפנק ולקחת את הזמן. התכוננתי לזה במשך שלושה ימים, ופשוט צללתי למים העמוקים.

 

בשנים האחרונות אנחנו מדלגים בין שפות. התקליט הקודם שלנו היה בעברית, והחדש הוקלט באנגלית. הביקורות מאוד משבחות. זה תקליט שנוצר באווירה מאוד נעימה ולא מתוכננת, ואני חושב שהתחושה הזאת עוברת באלבום. אני רק מקווה שגם באלבום הזה אנחנו לא חוזרים על עצמנו, כי הרעיון הוא לחפש כל פעם אתגרים מוזיקלים חדשים. מאוד חשוב לנו לא לחזור על דברים שעשינו פעם. נראה לי שהצלחנו. 

עוד בבית אבי חי