למלא את החלל

כלבת - סרט שאי אפשר ממש לסווג לפי ז'אנר, רק לומר שהוא מתפקע מכעס, הומור, תסכול וטירוף - לא נולד מתוך חלל ריק. זו המציאות הישראלית שיצרה אותו

מלחמת ויאטנאם הפכה כבר בעת התרחשותה לאחד האירועים המרכזיים ביותר בתולדות ארצות הברית, שלא לומר אחת הצלקות הגדולות ביותר של האימפריה המודרנית.

 

באותן שנים תעשיית הקולנוע האמריקנית פעלה כהרגלה. כלומר, נעשו סרטים רבים בתוך הזרם המרכזי של אולפני הוליווד, וגם מחוצה לו, ואפילו נוצרו כמה יצירות מופת גדולות באותן שנים כמו "חמים וטעים", "הבוגר" ו"הסנדק". עם זאת, בזמן הקרבות, מלבד סרט אחד של ג'ון וויין, לא נעשה אף לא סרט אחד על המלחמה. הכאב היה כל כך גדול שאמריקה אפילו לא הצליחה להישיר אליו מבט ודחקה אותו החוצה מהיום-יום התרבותי שלה. לקח להוליווד יותר משלוש שנים כדי להיכנס אל האימה שבוויאטנאם.

                                                                    
"כלבת". חוסר אמון וכאוס שרק ישראלים מכירים

 

ועדיין, הזעם והתסכול מצאו את דרכם פנימה אל הקולנוע, אם כי מהדלת האחורית. המלחמה בשילוב עם המתירנות המינית של סוף שנות השישים הביאו לגל חדש של יוצרי קולנוע אמריקניים צעירים שבראו עולם של סרטי אימה קיצוניים: ווס קרייבן ("הבית האחרון משמאל", "גבעות הפחד"), טובי הופר ("המנסרים מטקסס") וג'ורג' רומרו ("ליל המתים החיים"). כולם, באופן תת-מודע, ייצגו בסרטיהם את המשבר המוסרי של מדינתם, וניסו לנפץ טאבויים על ערכי המשפחה, האמונה בממשלה ומקורות הפחד של האדם הרגיל.

 

ישראל גם היא בטראומה; המלחמות הרבות, המבצעים הצבאיים התכופים, הפיגועים, האיום מבחוץ ומבפנים, השסעים בחברה – כולם מרכיבים בשגרת חיינו. בעבר אנשי תיאטרון כמו חנוך לוין ויהושוע סובול נתנו לכך מענה על הבמה. כיום, על אף שהמדיום הקולנועי המקומי מאוד בשנים האחרונות, מעטים השימושים בו כשסתום להוצאת קיטור.

 

ואז הגיע "כלבת".

 

נבואת האוהלים

"כלבת", של צמד הבמאים אהרון קשלס ונבות פפושדו, הוא סרט שקשה להכניס לז'אנר ספציפי, וזה בעיקר מה שהופך אותו לאחד הסרטים הכי מעניינים שנעשו בישראל מאז ומעולם. לא לגמרי סרט אימה, לא לגמרי קומדיה, לא לגמרי דרמה – "כלבת" מסרב להתכופף ולהימעך לתוך קטגוריה של ז'אנר מסוים, ורץ כמו... ובכן, חיה נגועה, בין הז'אנרים כולם.

הסרט מתרכז בקבוצת אנשים, רובם זרים זה לזה, אשר נקלעים ליום של אימה ומוות ביער סבוך. זו הפעם הראשונה שלבתי הקולנוע בארץ הגיע סרט דובר עברית שהוא קיצוני ואירוני בו-בזמן.qoute-1-left}

 

שני היוצרים הביאו למסך קול חדש וצעיר של כעס, של הומור, של תסכול ושל טירוף. והתחושות הללו לא נבעו מתוך חלל ריק; הן הגיעו מתוך העולם בו הם חיים – ישראל של היום. הסרט הוקרן כמעט בכל פסטיבל אימה מעבר לים, ופתח פתח לשצף סרטים קיצוניים תוצרת כחול-לבן, שאת רובם נראה בשנה הקרובה בבתי הקולנוע (ביניהם שני סרטי זומבים ומותחן פסיכולוגי). לראשונה הקולנוע הישראלי נתן דרור לסיר הלחץ שאנחנו חווים כל יום. אין בו אצבע מאשימה או יחס פוליטי ישיר או עקיף, אבל יש בו חוסר אמון וכאוס כמו שרק אנחנו מכירים.

 

חצי שנה אחרי ש"כלבת" יצא, החליטה צעירה תל אביבית שהיא כבר לא יכולה לסבול עוד והקימה אוהל באמצע שדרות רוטשילד. בעקבותיה יצאו המונים לרחובות כדי למחות על המצב הכלכלי בארץ. גם אם אין קשר ישיר בין שני הדברים, אפשר לראות איך קשלס ופפושדו קלטו בעצמם את נקודת הרתיחה של החברה שלנו ולאן זה עוד עלול להגיע.

בית אבי חי בסרט אימה - כלבת

עוד בבית אבי חי