להאמין בעצים ובשמים (ובסיכוי לחיות כאן)

טלי לטוביצקי כותבת שירה כדי לייצר איים של שקט בתוך המציאות הבלתי נסבלת

*הָעוֹלָם מִתְעַרְטֵל מִיוֹפְיוֹ, נַעֲשָׂה חוֹל. וְאַתְּ מְבֻגֶּרֶת.

בְּבַת אַחַת, אַחֲרֵי שְׁלוֹשִׁים שָׁנָה, קַפצְת

מֵהַיַּלְדָּה לְכָאן, וְרַק הִיא עוֹד

מַחְזִיקָה אוֹתָךְ בַּיָּד, מְנַסָּה עֲדַיִן, בְּעֵינֶיהָ

עוֹד זוֹהֵר הָאוֹר שֶׁל הַיַּלְדָּה שֶׁיְּכוֹלָה הַכֹּל

כִּי מִלִּבָּהּ הַכֹּל מֵצִיף בְּכֹחַ אַדִּירִים

וְדָבָר אֵינוֹ אָדִישׁ לְמַגָּעָהּ, לֹא יָם לֹא אֵשׁ לֹא אֶבֶן,

לְכַשֵּׁף אוֹתָךְ, אֲבָל בִּשְׂעָרֵךְ

יֵשׁ כְּבָר חוּטִים שֶׁל כֶּסֶף

וּבֵיתֵךְ שׁוֹמֵם מִנּוֹכְחוּת אָדָם

וְכָל מִי שֶׁכִּישָׁפְת הָלְכָה אוֹ אַתְּ הָלַכְתְּ מִמֶּנָּה

וְהָעוֹלָם עוֹמֵד רֵיקָן ובַּדַּאי.

 

 

ואז מה נשאר לי לומר? ולמי?

כבר זמן מה שהמילים נבלמות על סף הפה, או האצבעות, ולא יוצאות החוצה. אני רוצה לצעוק, אבל משהו באווירה המצנזרת והמשתיקה חדר פנימה כנראה. ובאחרונה המילים באות לי רק בחלומות. רק שם אני יודעת מה לומר, ואני צועקת את זה, ובמילים הברורות ביותר, ומישהו שאני צועקת עליו, שהוא הכתובת הישירה לזעם, גם משתכנע מיד בצדקת הדברים שאני אומרת, כמובן... אז המשאלות הכמוסות שלי, מתברר, הן בכלל משאלות פוליטיות. אני מתעוררת, וכל המילים הברורות האלה נעלמות, ובמקומן נשארים רק מועקה ופחד ועצב גדול על המקום הזה, שהוא המדינה שלי והתרבות שלי, ואין לי מקום אחר ואין לי מה לעשות בשפה אחרת, אבל המדינה שלי נהפכה לאתנוקרטיה גזענית בוטה, חשוכה, אטומה, שמנצלת בציניות קרת רוח את החלשים ביותר ומשסה אותם אלה באלה, והגזענות ושנאת הלא יהודי (בשם איזו אחווה מזויפת בין ה"אחים" היהודים) נעשו בה למדיניות רשמית. ואז מה נשאר לומר? ולמי?

 

לכתוב מוזיקה בתוך השפה ובאמצעותה

ככל שזה נוגע לכתיבה, היו עם השנים מילים או צירופי מילים שהילכו עליי קסם, והם ברוב המקרים מצאו את דרכם לשירים. בדרך כלל, היה מדובר דווקא בצירוף קדם מילולי, משהו שהוא על גבול הג'יבריש בשבילי, והאובססיה הצלילית הזאת היא מה שיצר בסופו של דבר את השיר. אחד מהשירים החשובים מבחינתי בהקשר הזה נוצר אחרי עשרות טיוטות של ג'יבריש שכתבתי על חוף הים בדנמרק, בניסיון לרשום את ערבוביית הקולות והצלילים ששמעתי סביבי, ולאט לאט בקע מתוך זה השיר, שגם לו היו עשרות טיוטות. ולפעמים זה קורה במכה אחת, כמו עם המילה "אמילם", ששיגעה אותי, הסתחררה לי בראש – זה חלק מתפילת ראש חודש שזכרתי מהיסודי: "כל גויים סבבוני, בשם אדוני כי אמילם..." ובסוף נכנסה ככה, כאובססיה צלילית, לתוך שיר.

 

ואולי החוויה הראשונה והמכוננת בהקשר הזה היא הספר "גן המוח" (1987) של נורית זרחי, שהיה אחד מספרי השירה הראשונים שקראתי, בגיל 14, שוב ושוב, במאמץ ובהתמסרות. יותר מבכל ספר שירה אחר שלה לפני או אחרי, זרחי הלכה בספר הזה אל הקוטב האידיוסינקרטי כמעט של השפה. השבירות האלה, הצירופים התחביריים המוזרים שלא אִפשרו בעצם הבנה של הטקסט, אלא רק כמעט הבנה, ובעיקר רשמים סוגסטיביים, ריתמיים וצליליים, היו בשבילי תמצית הפלא הזה שנקרא שירה, שמאפשר איכשהו לכתוב מוזיקה בתוך השפה ובאמצעותה.

 

סִמָנֵי פִּסּוּק

 

לֹא אֶכְפֶּה אוֹתָנוּ עַל הַזְּמַן:

הָיִינוּ. לֹא

נִהְיֶה. לֹא

אֲנַחְנוּ.

 

אַפְסִיק לְנַקֵּד אֶת הַמֶּרְחָק,

לְהוֹסִיף לוֹ סִימָנֵי פִּסּוּק.

בַּחֹשֶׁךְ אֵין צוּרָה שֶׁל פֶּה נִפְעַר

וְאֵין שָׂפָה לַסִּימָנִים

שֶׁאֶצְבְּעוֹתַי מַרְפּוֹת

בַּקֹּר שֶׁל יָנוּאַר.

 

כִּי רַק סוֹף

יָנוּאַר עַכְשָׁו.

יָרוֹק וְחַד.

 

ההפרדה בין התחומים רק מתחדדת אצלי

אני נזכרת במשהו שקרה לי ממש לא מזמן, באוטובוס צפוף וחם ומייאש באחד מימי החמסין הקשים האחרונים. לא רק שהיה צפוף והאוויר הדל היה מלא בצעקות-אל-תוך-סלולרי וצפצופים ורינגטונים בקולי קולות ושאר ריחות ורעש ודוחק, זה גם היה אוטובוס מפתח תקוה לתל אביב, שעובר דרך הצפיפות הכעורה, האפורה והעצובה של רחוב ז'בוטינסקי הארוך. ופתאום הבחנתי שלידי יושבת אישה מבוגרת, צמוקה, "קשת יום" כזאת, כמו כל האחרים, והיא כותבת בבהילות בעיפרון לא מחודד על פיסת נייר, מתכופפת כולה להסתיר עם היד השנייה. כמובן, התאפקתי בנימוס לא להציץ, אבל בסיבוב חד אחד, הצצתי כאילו במקרה וראיתי בכתב ידה הקטן: "בחלומי ראיתי...". את ההמשך לא הספקתי לקלוט. ופתאום חזרה העדינות לעולם, חזרה החמלה, האינטימיות. ואני יודעת ששום דבר לא השתנה באמת, אבל אולי זאת העברית בשבילי, זה הפוטנציאל שלה – להיות המקום של העדינות הפנימית, הקול הענוג הנסתר הזה, שמתאמצים לגונן עליו עם היד השנייה, להסתיר אותו מפני כל הגסות והקושי והרוע שמסביב. הפוטנציאל הזה, שיש בשפה, לרומם כל אחד מאיתנו לדרגת אדם – חד פעמי, פגיע, משתוקק ליופי ולאמת, מנסה להיזכר בחלום. " במקום המילים, נשארים רק מועקה ופחד ועצב גדול על המקום הזה, שהוא המדינה שלי והתרבות שלי, ואין לי מקום אחר ואין לי מה לעשות בשפה אחרת, אבל המדינה שלי הפכה לאתנוקרטיה גזענית "

 

אבל הפעילות בתוך השפה – בכתיבה, בעריכה ואולי במיוחד כשאני מנסה לתווך את יופיו של טקסט מסוים הלאה בהוראה או במחקר או בכתיבה בבלוג – היא פעילות אתית לא פחות משהיא פעילות אסתטית. ובשבילי זה היינו הך. הדיוק של האמת הרגשית, הפרשנות שלה, הדיבור עליה, התיווך שלה לעולם הם העצמה שלה, והעצמה היא גם עניין אתי. לא שאני חושבת שזה מחליף פעילות פוליטית. בנושא הזה יש לי רגשי אשמה קבועים והתייסרות כמעט יומיומית על זה שאני לא יוצאת "החוצה" ועושה "משהו", במקום לשבת מול המחשב ולקרוא ולכתוב טקסטים. אבל את הפוליטיקה – כמו, מכיוון אחר, את המשחקיות לשמה – קשה לי בדרך כלל להביא אל הפעילות שלי בשפה.

 

ככל ששאלות של מוסר וצדק מטרידות אותי ביומיום, ולפעמים גורמות לי לסבל ממש, אני לא יכולה (בדרך כלל) לכתוב בצורה שתרגיש לי אותנטית על הנושאים האלה בשירים, ועוד פחות מזה לקדם אותם במחקר הספרותי שלי. אולי רק באופן פילוסופי עקרוני ומופשט, אבל לא כפעילות ישירה, ודאי לא כמוטיבציה מרכזית. פוליטיקה בשבילי היא במעשים, והשירה (והספרות בכלל) היא אמנות. היא יכולה להכיל כל נושא שבעולם וכל חומר מילולי כשיר וראוי לבוא בשעריה, אבל המילים עוברות מטאמורפוזה כשהן נכנסות אליה. הן כבר לא דיבור, והתנועה שלהן היא לאו דווקא קדימה אל המובן. ולכן השימוש – בעיקר במחקר – בשירה כאילוסטרציה לתופעות תרבותיות/חברתיות ובשירות מטרות פוליטיות כאלו ואחרות, ראויות וצודקות ככל שיהיו, הוא בעיניי שימוש מזיק ופוגע. העובדה הפשוטה הזאת – ששירה היא אמנות – כל כך נרמסת ונכתשת ומושמת ללעג ולקלס בשנים האחרונות, עד שההפרדה בין התחומים רק מתחדדת אצלי.

 

להאמין בהם ובעצים ובשמים ובסיכוי לחיות כאן

שירה היא מדיום שמתחיל לפני הלשון ונגמר אחריה. היא המדיום היחיד שמעניק ערך שווה למילים ולרווחים שביניהן, לאזורי השקט הגרפיים והאקוסטיים של לפני ואחרי השיר. כל שיר הוא טקס קטן שצריך להיכנס ולצאת ממנו, והוא מחולל בך תמורה מסוימת. לכן, אגב, אני מאמינה גדולה בקריאה "בלב" ולא מזדהה בכלל בלשון המעטה עם מגמות פופולריות של "להביא את השירה אל הרחוב" למיניהן. קריאה בקול רם של שיר היא בשבילי צמצום, ולא הרחבה, של כל הפוטנציאלים שלו. זה מעשה שמתרחש במישור פרפורמטיבי, ואז כבר לא מדובר בשיר, אלא בביצוע בימתי שלו. זה מדיום אחר, לטוב ולרע. על הדף, השיר הוא גם הסימנים הוויזואליים וגם הדף שעליו הם כתובים וגם הצלילים והרחשים והאסוציאציות והמבנים הרעיוניים שמתרקמים בתודעה שלי כשאני מתוודעת אליו בהדרגה, כי השיר הוא גם תהליך בזמן וגם אובייקט סינכרוני, שנגלה לעין כיחידה אחת. והתהליך הזה, של המימוש-פענוח-ביצוע-מדומיין של השיר בתוך הראש הוא כל כך עשיר, שהוא יכול ממש לסחרר. זה עניין גדוש. ולכן הוא תובע מבחינתי הרבה קשב, מסירות, ובעיקר הרבה מאוד זמן. אני מאוד איטית כקוראת וגם ככותבת. זו קודם כול מוגבלות שמפריעה לי להתנהל ביעילות ו"להיות בעניינים" וגם מעכבת את ההתקדמות המקצועית שלי, אבל אולי גם זה קשור ליחס שלי ללשון – או ליתר דיוק ללשון השירה.

 

השירה יוצרת חללים של שקט, הפוגות נשימה של סף שפה, כמו קרש עץ שבו מחזיקים כדי לא לטבוע ומאפשר להישאר רגע בים הזה ופשוט להיות. ואם השירה והדיבור הביקורתי-פרשני סביבה מצטרפים אל שפת הפטפוט-יחצון-"תירבות" שמסביבנו, היא חוברת לגורמי הזיהום הסביבתי במקום לחתור תחתיהם, במקום לפוגג אותם. ואז היא נעשית לגורם מחניק. יותר ויותר בשנים האחרונות אני מרגישה שהתרבות נעשתה לאויבת הגדולה ביותר של האמנות. " ככל ששאלות של מוסר וצדק מטרידות אותי ביומיום, אני לא יכולה (בדרך כלל) לכתוב בצורה שתרגיש לי אותנטית על הנושאים האלה בשירים, ועוד פחות מזה לקדם אותם במחקר הספרותי שלי "

    

 לכתוב זה בשבילי לחכות לשקט. לשבת, בסבלנות, כאילו תפקידי הוא להיות זו שכמהה לבואו. בתוך כל הצעקות, הצפירות, הציוצים האלקטרוניים, המוזיקה הרועשת, התוקפנות המילולית, כל הזיהום האקוסטי הזה, המאמץ הבלתי פוסק הזה להסיט הצידה כל מה שמזכיר את האמת, לייצר תרבות שלמה של פטפוט ו"הסברה" והדחקה - בתוך כל אלה אני יושבת ומחכה לשקט. זה שקט רך, לא שקט של יום הדין. בפרפראזה על דברי קריסטבה - הגאולה האישית תבוא מהיכולת לבטא את השפה הפרטית דרך ומבעד השפה הכללית. אני יושבת כאילו אני בחופשה, אבל אני בקשב דרוך, ומדי פעם בפעם, בהפוגות בין הצעקות, תווי פניהם של האנשים נראים כמתרככים, ואני מתחילה להאמין בהם ובעצים ובשמים ובסיכוי לחיות כאן.

 

 

עבודת עצב

                                    לחגית, בתודה

 

בְּמַחֲנֵה הָעֲבוֹדָה שֶׁל הַעֶצֶב

חֻמְרָה הִיא לֶחֶם הַבֹּקֶר

כָּר הַכְּאֵב לִמְרַאשׁוֹתַי.                

 

אֶתְכַּסֶּה בְּגַעְגּוּעַ, שְׂמִיכָה מְחוֹרֶרֶת

דַּרְכָּהּ נִגְלִים הַמַּלְאָכִים

בִּנְשִׁיפוֹת קֹר.

 

בַּחוּץ טוֹבְלוֹת הַזְּרוֹעוֹת בְּיֹפִי                    

וְהָעוֹר נִשְׁזָףְ וּמִשְׁתּוֹקֵק

 

אֶחֱזֹר הַבָּיְתָה לְמִסְדַּר הָעֶרֶב

אֲצְדִיעַ לְאֵינֵךְ וּבִרְכַּי פָּקוֹת

 

וְעַד הַבֹּקֶר אֲבוֹסֵס בְּטִיט הַזִּכָּרוֹן

לִבְנוֹת עָרֵי עֶצֶב רְעוּעוֹת

קִירוֹתֵיהֶן חֲרָדָה וְכָעָס.

 

סוֹגֵר עָלַי לִבְלִי הָכִיל

חֹפֶשׁ הֵעֲדְרֵךְ

 

גְּאֻלָּתִי – גְּאֻלָּתֵךְ,

אֲבָל שְׁתֵּינוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה.

 

 

טלי לטוביצקי, ילידת 1976. ספר שיריה, "נסי מלים כלליות יותר", ראה אור בהוצאת קשב לשירה ב-2010. לפני כן הופיע באיטליה מבחר שיריה במהדורה עברית-איטלקית. כתבה עבודת מאסטר על שירתו של יצחק לאור וכעת כותבת דוקטורט על שירתו של יעקב שטיינברג. מלמדת במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב, ועורכת ספרי עיון ופרוזה. לבלוג של טלי לטוביצקי:  http://talilato.wordpress.com/

 

בואו להיות חברים שלנו בעמוד הפייסבוק של בית אבי חי

עוד בבית אבי חי