האור האדום בקצה המנהרה

במשך שנים סבלו אוהדי הפועל ירושלים מהשפלות פומביות, עד שהחליטו לצאת לדרך חדשה והקימו את הפועל קטמון. חיים ברעם מספר על דרך החתחתים שעברו עד שנהפכו למוסד קהילתי שמעניק תקווה לימים טובים יותר

לפני שנים אחדות, כאשר הסתאבותה של הנהלת קבוצת הכדורגל הפועל ירושלים הביכה את כל אוהדיה והרחיקה אותם מהיציעים, כתב עיתונאי טהור כוונות אחד מהשפלה כמה דברי הספד נואלים ושטחיים, אבל ישר מתוך לבו הרותח. פרשני ספורט רבים משתמשים ברגשנות הרבה הנוטפת מכל משפט שהם כותבים או אומרים כדי לכסות על ערוותם האינטלקטואלית, אבל במקרה המיוחד הזה חלחלו לתוך הבליל הבלתי אכיל גם כמה דברי אמת. מכיוון שהעיתונאי לא רצה לכתוב סתם כך על ספורט, אלא לשרבב לעיסה שלו גם פוליטיקה וסוציולוגיה, הוא הסביר שירושלים היא עיר "דתית, חרדית וימנית", ושפשוט אין בה מקום לאגודת ספורט אדומה.

צילום: פלאש 90

יש להניח שכאשר התפרסמו הדברים, נדמה לי שביומון "מעריב", צקצקו רבים בלשונם וסברו שמדובר באמת צרופה. קרן השפע של הטייקון הזר ארקדי גאידמק הניבה אז מיליונים רבים לבית"ר, והחילוניות האדומה בעירנו הצטיירה כישות רופסת, אולי אפילו גוססת. הפועל ירושלים, קבוצת הכדורגל הוותיקה בעיר, היתה מבועתת ורדופה, משוסעת בשל סכסוכים פנימיים, האשמות הדדיות וניכור בלתי ניתן לגישור בין הבעלים (שחיבתם זה לזה נהפכה לאיבה מכוערת) ובין שרידי האוהדים, שרבים מהם הצטנפו ביציעי טדי הכמעט ריקים, צפו בעיניים כלות בקבוצה ממורמרת ומקרטעת ושנאו לא רק את האחרים, אלא גם את עצמם.

השיא הגיע לפני כשמונה שנים, כאשר יותר מאלף אוהדים, נאמני הנאמנים, הגיעו לטדי כדי לראות משחק בית של הפועל. לתדהמתם, ההנהלה השאירה אותם בחוץ. השערים היו נעולים, והכול באמתלה שמישהו שם שכח לדאוג לסדרנים. אין צורך לומר ששוועתם של האוהדים עלתה השמימה, אבל היא לא חדרה כלל ללבותיהם של המנהלים, שנהגו בגסות רוח שלא תיאמן. זה היה הקש המיתולוגי. למזלי, הייתי בביקור בבריטניה והחמצתי את הטראומה הזאת, אבל בעידן האינטרנט, ההדים מגיעים לכל מקום. כמה עיתונאים, כמו אורי שרצקי, יהונתן כהן וגיא לרר, שליוו את הפועל לכל משחקי הבית והחוץ שלה משחר ילדותם, מאסו סופית בהשפלה שהיתה כרוכה בעצם העובדה שאנשים כאלה מנהלים אותם. כך גם אוהדים כמו אשר גולה ואחרים, שנהפכו לעמודי התווך של האגודה.

 

  • " לאחר שהפנמנו שההנהלה הקיימת תנציח את העליבות לדורות, ייסדנו קבוצת אוהדים ועברנו איתה שש שנים קשות, החל ברומן אומלל עם קבוצת מבשרת ציון, שהתפרק ברעש גדול, וכלה בהתחלה חדשה בליגה ג', במגרשים נידחים, באתרים מאובקים ושוממים, ששיירות גמלים חוצצות בהם בין האוהדים הנלהבים מעירנו ובין השחקנים " בלי שמץ של אלימות

לא היה קל להיפרד מהמותג, גם לא לאחר שנהפך למשהו מהוה, מעוקם, כמעט רעיל. כל מייסדי הפועל קטמון חונכו בבתים של אנשי הפועל, ותמיד חלמנו על ישות אדומה משגשגת ומרשימה, שתהיה אלטרנטיבה אמיתית לגזענות ולאלימות של חלק ניכר מאוהדי בית"ר. לאחר שהפנמנו שההנהלה הקיימת תנציח את העליבות לדורות, ייסדנו קבוצת אוהדים ועברנו איתה שש שנים קשות, החל ברומן אומלל עם קבוצת מבשרת ציון, שהתפרק ברעש גדול, וכלה בהתחלה חדשה בליגה ג', במגרשים נידחים, באתרים מאובקים ושוממים, ששיירות גמלים חוצצות בהם בין האוהדים הנלהבים מעירנו ובין השחקנים.

אבל התמדנו למרות כל המכשולים, כולל השד שקינן בתוככי נשמתנו והטיף לנו מוסר על שזנחנו את קבוצת נעורינו. כל אחד מאיתנו עבר התחבטויות נפש קשות. אישית, הבנתי שאני עומד בפני מבחן מורכב. אני בא מבית אדום: אבי היה מזכיר ההסתדרות בעיר; אמי היתה חברה מסורה בפלוגת הסדרן של הפועל; אחי עוזי נחשב ל"פטרון" של הפועל; וגם הילדים שלי היו אוהדים מושבעים. אבל בהדרגה, קלטנו שאנחנו מקימים כאן משהו חדש, מושך ורענן, שמשלב המשכיות וחידוש. אם אדם כמוני, שראה את הפועל ירושלים בפעם הראשונה עוד לפני קום המדינה (במשחק ליגה ב' נגד הפועל רחובות במגרש הישן בשמואל הנביא) נהפך לאחד ממייסדי הפועל קטמון, יש דברים בגו - וזה נכון לגבי חברים רבים אחרים.

עד מהרה נוכחנו לדעת שבניגוד לנבואות השחורות, לאגודה החדשה שהקמנו יש פוטנציאל עצום. ההנהלה הצעירה והאידיאליסטית הצליחה לא רק לגבש קבוצה סבירה לליגות הנמוכות, אלא גם למסד אתוס חדש, שקסם לצעירים, לדתיים נאורים, למזרחים, לתושבי השכונות, לאוהדים הרבים של הפועל בימי מגרש קטמון, לילדיהם ולנכדיהם. כך נהפכנו למוסד קהילתי בעיר, וגם מחוצה לה. היציעים שלנו עמוסים ילדים ונשים, ואין בהם אפילו שמץ של אלימות, כיעור, גזענות או שנאה, למעט אולי שירים ישנים נגד בית"ר, שהם חלק מההווי ומההוויה שלנו, אף על פי שהם מיותרים בעיניי.

אלפים הגיעו למשחקי העלייה שלנו מליגה ג' לליגה ב', ושוב מליגה ב' לליגה א' דרום. למשחק העלייה שלנו ללאומית במאי 2013 הגיעו כבר 6,000 צופים, קהל ענק, גם במושגים של קבוצות רבות בליגה העל. הייצוג המשפחתי שלנו היה מרשים: לידי היו שניים מבניי, שלושה נכדים, כלתי, ואפילו הוריה, שהגיעו למשחק מכפר סירקין.   

צילום: פלאש 90

התרומה של קטמון לתרבות העירונית היא מסיבית. לכך התלווה הישג בלתי צפוי, שעד כה לא כתבתי עליו בשום מקום: קטמון קירבה את הגולים הירושלמים בגוש דן ואפילו בחיפה לעירנו, לאחר שנים של ניכור. רוב האוהדים הם בני העיר, אבל מאות רבות מגיעים מתל אביב, ממודיעין, מיישובים רבים בכל חלקי הארץ. אם למרות הנבואות הקשות יש מקום לאגודה אדומה בירושלים, אולי בכלל נשקפת לנו תקווה כלשהי. נשתדל גם בעתיד להפיץ את אלומת האור לכל מקום בעיר, לשבץ צעירים מירושלים בני שני העמים בכל קבוצות הנוער שלנו ולמחוק את הצל הנורא שהגזענות והנאצות נגד הנביא מוחמד הטילו על התרבות העירונית שלנו. האור בקצה המנהרה קורן מהחולצות האדומות של הילדים, הנערים והנערות שמשחקים בבית הספר לכדורגל שלנו. עוד יבואו ימים טובים יותר.  

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי

מישהו: לירז צ'רכי
מישהו: לירז צ'רכי
"הסיפורים והטראומות הם מאוד קשים", מספרת לירז צ'רכי על קרובי משפחתה ששרדו את הטבח ב-7 באוקטובר, "אבל אני לומדת מהם כל יום. הם נושאים את השכול באיזו אצילות נפש, שאוספת את כל הכוכבים אליה לאט לאט ומגדלת אותם מחדש". בפרק החדש של ״שיר תקווה״ מבצעת צ'רכי את השיר "מישהו" של יהודית רביץ, משתפת בתגובות מפתיעות שקיבלה ממאזיניה באיראן, ומתארת מחזה בלתי נשכח שראתה בהפגנה בלונדון למען משפחות החטופים.
מתוך: שיר תקווה
מוזיקה וידאו
22.02.24