הימים הנוראים

עשרת הימים שבין יום השואה ליום העצמאות צריכים להיות למדינת ישראל לא פחות מאשר עשרת ימי תשובה. יוסי עין-דור, בן לניצולי שואה, על מה שבין בן להוריו, בין שואה לתקומה, בין אז להיום

אני עומד מול המצבות של הוריי, יצחק שרצקי ואסתר (אדג'ה) שרצקי לבית שלדז'יק, פעם בשנה. פעם אחת בלבד אני עולה אליהם לקבר, ולא ביום שבו נפטרו אלא ביום השואה, היום שמייצג יותר מכול את חייהם. אני בא אליהם בלי סיבה רציונלית ברורה. אני בא אליהם כדי להיות איתם, כדי שהם יהיו איתי. הם אינם, הם רק זיכרון. הם לא יהיו איתי יותר, בדיוק כמו שבני משפחתם לא היו איתם יותר לאחר שנספו בשואה, אבל היו, איתם ואיתנו, יום יום, שעה שעה. ככה גם ההורים שלי. הם איתי ועם חיי, יום יום, שעה שעה.


אני עולה אליהם לקבר לא כדי להתפלל, כי אני לא מתפלל. אני עולה אליהם לקבר לא כדי לדבר איתם, כי אני מדבר איתם כל הזמן. אני עולה אליהם לקבר כאילו כדי להראות להם שאני זוכר אותם, כדי לומר לעצמי שאני זוכר אותם. אני עולה אליהם לקבר כי הם חסרים לי מאוד, כי אני אוהב אותם במותם יותר משאהבתי אותם בחייהם. כי הם אינם והם לא מושגים, אבל הם אני ואני הם. אני שומע את עצמי מדבר מפיהם, אני רואה במראה מולי אותם, ולא רק אותי. החיים שלהם רצים לנגד עיניי כשאני עומד מול האותיות השחורות החקוקות על המצבות שלהם. אני רואה את בני משפחתם כשאני קורא את השורות "ולזכר בני משפחתם הי"ד שנספו בשואה".

" דור שני לשואה אנחנו. דור שלישי ורביעי כבר נולד, וכל זה אינו משנה את מרכיבי ה-DNA הצרובים בנו לא פחות מהמספרים שנחרטו על הזרועות. זה לא עוזב אותנו וזה לא משחרר אותי. ביום השואה, מול הקברים שלהם, אני מרגיש את הצורך הזה להגן על שני האנשים האלה שהיו הוריי, לחבק אותם חזק, קרוב אליי, ללטף להם את הראש ואת השיער, לתת להם להישען לי על החזה כדי שירגישו ששום דבר רע כבר לא יקרה להם "

אני רואה מעל הקברים הדהויים את אימא ואת אבא שלי כשהיו צעירים, אני רואה אותם במחנות הריכוז וההשמדה, אני רואה אותם מושפלים ונרמסים, אני רואה אותם נאנקים ואני רואה אותם שורדים כבני אדם ולא רק כניצולים, אני רואה אותם בתור הארוך לקבלת צלחת מרק במחנות השחרור, אני רואה אותם מיישרים גב ומרימים ראש, אני רואה אותם מנסים בכוח לחזור לחיים. אני אפילו יכול לראות אותם, לרגעים, שמחים, ולרגעים ספורים גם מאושרים. אני רואה אותם, את ההורים שלי, וחי איתם את הכאב שיושב כל הזמן בתחתית הבטן ובתוך הנשמה הפצועה. הם לא סלחו מעולם, הם לא מחלו. מעולם לא עזבו את הארץ מאז הגיעו אליה אחרי המלחמה, אבל הם גם מעולם לא עזבו באמת את פולין. הם שנאו אותה, שנאו את הפולנים יותר מאשר את הנאצים, אבל המשיכו לדבר פולנית ולהיות פולנים. כי הם כאלה, כי שם הם נולדו ואת זה הם ינקו, ואיש לא יוציא את זה מהם, גם לא הישראליות החדשה.

 

ואת כל אלה גם אני ינקתי - את הפולניות הזאת ואת כל מה שמתלווה לה, ששרדנו אבל הפסקנו באמת לחיות. את השנאה הזאת ואת חוסר היכולת לסלוח. את חוסר האמונה, ואת הידיעה שאין לדעת.

דור שני לשואה אנחנו. דור שלישי ורביעי כבר נולד, וכל זה אינו משנה את מרכיבי ה-DNA הצרובים בנו לא פחות מהמספרים שנחרטו על הזרועות. זה לא עוזב אותנו וזה לא משחרר אותי. ביום השואה, מול הקברים שלהם, אני מרגיש את הצורך הזה להגן על שני האנשים האלה שהיו הוריי, לחבק אותם חזק, קרוב אליי, ללטף להם את הראש ואת השיער, לתת להם להישען לי על החזה כדי שירגישו ששום דבר רע כבר לא יקרה להם. פעימות הלב שלי הן פעימות החיים שלהם, פעימות שמעולם לא היו סדירות, כי איך אפשר שיהיו.


צילום: פלאש 90

הימים האלה שבין יום השואה ליום העצמאות צריכים להיות במדינה הזאת לא פחות מ"עשרת ימי תשובה" הנהוגים אצל היהודים המאמינים. הימים האלה שבין שואה לתקומה הם הימים שבהם כולנו צריכים לבקש סליחה ומחילה מכל אותם ניצולי שואה על שלא ידענו, כמדינה וכבני העם הזה, איך להתמודד עם מכאובם, סבלם, סיוטיהם, חלומותיהם, הזיותיהם ופחדיהם שלא ידעו לא יום ולא לילה, שלא מצאו נתיב, אלא היו ונשארו כלואים בתוכם. הימים האלה הם הימים שבהם צריך לזכור איך מהכבשנים וממחנות ההשמדה, מהגיהנום שם, שלחו אותם המנהיגים החדשים היישר אל שדות הקטל כאן; הימים האלה הם הימים שבהם צריך לזכור שוב כי נולדנו כדי לחיות ולא כדי לחיות על חרבנו. אלו הימים הללו.

עוד בבית אבי חי