חשיבה חיובית

אחרי הרבה מאוד טורים ביקורתיים על כל מה שזז בערך בא לי הפעם לכתוב טור על משהו טוב, נעים, על משהו לא מעצבן ולא מכעיס, משהו שישאיר טעם טוב אחרי שאסיים לכתוב ולפני שאלחץ על ה-send. חשבתי וחשבתי, אבל לא קפץ לי משהו בולט, משהו שגרם לי לומר לעצמי: "וואו, איזה יופי. אין ברירה, הפעם אתה חייב לכתוב על זה".  

 סכריני למדי, מתקתק ודביק (getty images)

קודם כול, נתחיל בזה שאין לי ממש מושג כמה קוראים בעצם יש לי. דן בן אמוץ ז"ל נהג, בפתח טורו בעיתון "חדשות" המנוח, לפנות לששת קוראיו. אני מניח שיש לי מעט יותר, ולו בגלל נפלאות הפייסבוק, שעוזר לי להפיץ את ההגיגים גם לאלה שלא נכנסים באופן קבוע לאתר בית אבי חי. אז תהיו כמה שתהיו, זה מיועד לכם.

מה היה לנו טוב ונעים לאחרונה? אה, אולי יום המשפחה? נשמע סכריני למדי, מתקתק ודביק. מתאים לטור חיובי. זה התחיל, כידוע, כיום האם, ובשם התקינות החברתית העכשווית הוסב ליום המשפחה. נו, טוב, אתם יודעים, איפה שמוזכרים ילדים תמיד צריך להיות הקשר חיובי, כי ילדים זה שמחה עוד מהרי האטלס. אבל אצלנו, כמובן, אין רגע דל.

אז בגן של אלונה ארגנו הגננות פעילות אחר צהריים להורים ולילדים. הגננת רצתה להביא מספרת סיפורים שעובדת בקביעות עם הגן, אלא שזו דרשה מחיר של יזם הייטק, ולכן זוגתי אורית, " מבחינת רוב ההורים, מערכת החינוך היא בסך הכל בייביסיטר נוח וזול לילדים. ברוב המקרים ההסדר הזה מתאים לשני הצדדים, אז אם אתה מנסה לעשות משהו אחר, אתה ישר הופך להיות ה"טרבלמייקר". אף אחד לא אוהב להיחשב ככזה, מה עוד שמעל לכול עומד/ת הילד/ה שלך, ולא היית רוצה שהגננת/מורה ינקמו בו/בה בשל המעשים שלך. וכך יוצא שמדי שנה יש תמיד אותם טקסים, אותו קוד לבוש, אותם שירים, אותם טקסטים שמוקראים בארשת רצינות. מי שמעז נחשב מיד לבעייתי " שהיא חברה בוועד ההורים, הציעה אלטרנטיבה ראויה, גם כספית וגם תוכנית, ומצאה מוזיקאי מוכשר שגם שר וגם מפעיל את הילדים עם כלי נגינה. בסופו של דבר קיבלנו ארבעה ימים של סאגה אינסופית בין ההורים לבין עצמם, ובין הוועד, הגננת ומנהלת הגן, וכך אירוע שאמור היה להיות כולו דבש ניגר היה לאירוע שמתלווה אליו מאחורי הקלעים קצת טעם לוואי. יום המשפחה עבר בשלום לבסוף, הרוב היו מרוצים, גם הגננת, אבל שאריות הטעם נשארו על קצה הלשון.

וכאן עולה השאלה מה תפקידם של ההורים בקביעת התכנים וההוצאות הנלוות. האם ההורים הם רק חותמת גומי ומשאבת כספים אינסופית, או שזכותם גם להתערב? מעורבות הורים, יגידו כל אנשי החינוך, היא דבר חיובי. אבל יש הבדל בין מעורבות והתערבות. איפה ההבדל? כשזה נוח לגננות או המורות זו מעורבות, וכשזה לא נוח זו התערבות?  

לדעתי, במקום שבו נדרשים ההורים לשלם תשלום נוסף על שכר הלימוד השוטף, זכותם המלאה להתערב. אגב, זכותם של ההורים להיות מעורבים ולנסות להשפיע גם על התכנים השוטפים של חינוך ילדיהם, כך על פי חוק. על אחת כמה וכמה זכותו וחובתו של ועד ההורים לבדוק את ההוצאות שלהן הוא נדרש ואת סיבותיהן, זכותו להציע אלטרנטיבות, זכותו וחובתו להיות מעורב. עם זאת, אסור לו לכפות את רצונו, אסור שיהיה מצב שבו בעל המאה הוא בעל הדעה.

אנשי החינוך לא תמיד אוהבים את זה, גם כשלכאורה הם מזמינים את ההורים להיות מעורבים. לעתים קרובות זהו מס שפתיים בלבד. אבל האמת היא שאין להם ממה לחשוש, כי מרבית ההורים בכלל לא רוצים להיות מעורבים. את מרבית ההורים זה בכלל לא מעניין. מבחינתם, מערכת החינוך - מהפעוטון ועד הצבא - היא בסך הכל בייביסיטר נוח וזול לילדים, מסגרת שמונעת מהילדים להסתובב ברחובות.

getty image

נראה לי שברוב המקרים ההסדר הזה מתאים לשני הצדדים. ככה הם התרגלו במשך שנים. אז אם אתה מנסה לעשות משהו אחר, אתה ישר הופך להיות ה"טרבלמייקר". אף אחד לא אוהב להיחשב ככזה, מה עוד שמעל לכול עומד/ת הילד/ה שלך, ולא היית רוצה שהגננת/מורה ינקמו בו/בה בשל המעשים שלך. וכך יוצא שמדי שנה יש אותם טקסים בכל חג ומועד, אותו קוד לבוש, אותם שירים, אותם טקסטים שמוקראים בארשת רצינות. זה מתחיל מהגן, עובר ביסודי ומגיע לתיכון. וזה בעצם מלווה אותנו כל החיים. מחנכים אותנו שצריך ללכת עם השורה, ורק בין הקווים, כדברי התשדיר משנות ה-90 נגד אלימות במשפחה. מי שמעז נחשב מיד לבעייתי.

אני מסרב לקבל את האקסיומה הזו, גם בגילי המתקדם. אין לי כל עניין בלחיות רק בין הקווים, וגם לא הייתי רוצה שאלונה תחיה כך. היא צריכה לנסות לפרוץ גבולות, לנסות לערער על הקיים, לבדוק דרכים חדשות. לנו, כהורים, זה בטח לא קל ביומיום, אבל לאלונה זה רק יעשה טוב בחיים. וזה הדבר החשוב באמת.

רציתי לכתוב הפעם טור חיובי. אני חושב שבסוף זה מה שיצא לי, לא? Model.Data.ShopItem : 0 6