המסע של מסס

המכולת של אבא: לתת אמון

לאבא שלי היתה מכולת מאוד מיוחדת בנתיבות. רוב האנשים קנו שם בהקפה. אבא שלי היה רושם את הסכומים על מחברת או על הניירות שמפרידים בין הקרמבואים בקרטון הגדול, והאנשים היו מעבירים תשלומים ב-28 בחודש. התפקיד שלי במכולת היה לטפל בבקבוקי הזכוכית שהוחזרו כפיקדון, וגם לשקול תבלינים וקטניות, שבאותה תקופה הגיעו בשקים גדולים ולא ארוזים.

 

זו היתה מכולת שהשפות המדוברות בה היו בעיקר מרוקאית ותוניסאית. היו בה אנשים טובים, אנשים פשוטים. האווירה היתה של ביטחון. אני אפילו לא זוכר שאנשים שאלו "כמה זה עולה?", ואבא שלי לא שאל מה יש בסל. כל אחד הצהיר מה יש לו בפנים, מבלי שאבא שלי יבדוק.

 

זו היתה אחת מהחנויות של פעם - ללא מצלמות אבטחה, כשכולם מכירים את כולם. זה השפיע עליי מאוד מבחינת האמון שלמדתי לתת בבני אדם. היום נתינת האמון אולי פחות דומיננטית אצלי, אבל אי אפשר להיפטר מזה. זה בא משם.

 

החיים בפנימייה: ילד עם הרבה תיקים

בכיתה ה' נשלחתי לפנימייה באור יהודה. זו היתה ישיבה שלמדנו בה בעיקר מקצועות תורניים, וגם קצת מקצועות חול: חשבון, אנגלית ועוד. אבל בעיקר למדנו הלכות, משנה, גמרא, תורה, נביאים ועוד.

 

אני זוכר משם בעיקר את הגעגועים הביתה. זה לא שבחרתי להיות שם, אלא בחרו בשבילי. אבא שלי רצה שאקבל חינוך תורני, והוא גם לא האמין במערכת החינוך המקומית. בימי ראשון ניסיתי להיות חולה כדי להישאר עוד יום בבית. בפועל אני חושב שיצאתי מהפנימייה בסדר גמור מבחינת חינוך. מצד אחד זה הכין אותי לחיים - הייתי ילד עם הרבה תיקים שצריך להתארגן בדרכים עם אוטובוסים. מצד שני, אתה כל הזמן רוצה את הבית, את השכונה, את החברים. זה היה מבלבל. רציתי כל פעם להגיד שאני לא רוצה ללמוד שם, אבל לא היה לי אומץ. יום אחד אזרתי אומץ וסיפרתי לאמא שלי שהייתי רוצה לחזור הביתה. הם העבירו אותי מיד ללמוד בנתיבות. שאלו אותי למה לא סיפרתי עד עכשיו, וגם אני תהיתי לעצמי למה לא עשיתי את זה מוקדם יותר.

 

הדימונאים: התחלתי להשתעמם

בשנת 2000, אחרי שהתגוררתי בדימונה כעשור ועשיתי שם כמעט כל פעילות אפשרית בתחום המוזיקה - חבורות זמר, הופעות, הוראת מוזיקה - התחלתי להשתעמם. עברתי עם האישה והילדים לאזור המרכז, בעיקר כדי ליצור אתגר חדש. באותה תקופה הצטלמתי לסדרה "הדימונאים", שתיעדה אותי ועוד ארבע דמויות שמנסות לצאת מדימונה, כל אחת מסיבות אחרות. הסדרה עקבה אחר תהליך המעבר שלי, עד שנקלטתי בחולון. " לא תכננתי תוכניות גדולות, רק ניסיתי לעבור לאזור המרכז ולראות מה יהיה. הרגשתי שאני לא מחדש לעצמי כלום בדימונה, עושה את אותם דברים כבר עשר שנים. רציתי ללכת על יצירה פרטית, מה שנקרא. הבנתי שמדימונה קשה מאוד לעשות את זה "

 

לא תכננתי תוכניות גדולות, רק ניסיתי לעבור לאזור המרכז ולראות מה יהיה. הרגשתי שאני לא מחדש לעצמי כלום בדימונה, עושה את אותם דברים כבר עשר שנים. רציתי ללכת על יצירה פרטית, מה שנקרא. הבנתי שמדימונה קשה מאוד לעשות את זה.

 

החיבור הראשון שלי היה עם נדב ביטון, שחיבר אותי לתל אביב. הוא הפגיש ביני ובין בר כהן, וביחד הקלטנו את הדואט "פיינק" ועוד כמה שירים שכתבתי לו לאלבום. מכאן זה כבר זרם לבד, בעזרתו של נדב. הוא רצה מאוד לעזור כי הוא האמין מאוד במה שעשיתי.

 

קריירת סולו: אהוד מנור ואמת פשוטה

תוך כדי שעבדתי על אלבום הבכורה שלי הגיעה אליי שיחת טלפון מפתיעה מאהוד מנור. הייתי מאוד מופתע. אהוד סיפר שהוא נתקל בחומרים שכתבתי לכל מיני אמנים והיה שמח לשלוח אליי טקסט כדי לעשות ניסיון חיבור ליצירה משותפת. בהתחלה הוא רצה שרק אלחין את הטקסטים ושנציע אותם לאמנים אחרים. בהמשך, כשהקלטתי סקיצות, הוא אמר: "יש לי בעיה. אני אוהב את המנגינות וגם את איך שאתה שר. אז אולי תשיר כבר את כל השירים?". החלטנו ללכת על אלבום משותף שלם.

 

פתאום אהוד נפטר באמצע. זה הכה אותי בתדהמה, והרגשתי צורך להוציא את הדיסק המשותף שלנו ולשים בצד אלבום סולו אחר שעבדתי עליו. כך יצא ש"מזרב", הדיסק המשותף שלנו, היה למעשה אלבום הבכורה שלי.

 

אנקדוטה מעניינת: כשהייתי סטודנט למוזיקה, אהוד הגיע לספר על השירים שלו, ותוך כדי גם ביצענו משיריו. אני ביצעתי את "זו ילדותי השנייה", שאהוד כתב למתי כספי. הוא בא אליי לאחר מכן ואמר: "תשמע, אתה שר מאוד יפה", וזרק משפט כמו "אולי מתישהו נעשה משהו ביחד". זה היה ב-1989, ובסופו של דבר ב-2006 יצא האלבום המשותף שלנו ביחד.

 

שנה לאחר מכן יצא אלבום הסולו הראשון שלי, "אמת פשוטה". בקטע הטכני והלוגיסטי היו לאלבום, שיצא באופן עצמאי, כל מיני מכשולים. היום כבר מקובל להוציא דיסק באופן עצמאי, אבל אז זה היה הרבה פחות מקובל והרבה יותר קשה ומורכב. אלה היו שנתיים מדהימות - שני אלבומים בשנתיים זו תוצאה יפה. היו כאמור מכשולים בדרך, ומבחינתי עצם העובדה שהם יצאו זה הישג עצום.

 

עמיר בניון ואני: כמו שני שפים

ב-2010 הוצאתי אלבום משותף נוסף - "מחשבות" - הפעם עם עמיר בניון. זה אלבום שנולד ממש במקרה, על ידי שני מוזיקאים שהפכו להיות חברים. הכרנו באולפן שבו הקלטנו אלבומי סולו בנפרד, ישבנו לנגן ביחד בלי כותרות של "בוא נעשה משהו ביחד", והכל הצטבר לעוד שיר ולעוד קטע, עד שבסופו של דבר נהיה אלבום. תהליך היצירה של "מחשבות" אמנם לקח חמש שנים, אבל במקביל עשיתי חלק מהדברים שלי בקריירה, וגם עמיר הוציא לא מעט תקליטים וכמובן ערך המון הופעות.

 

אני מאוד אוהב את הדיסק הזה. עד היום אני מרגיש את הפידבק מהקהל. לא הייתי מוותר שם על כלום. כמו שני שפים שמכינים ארוחה לאורך זמן רב - זה לא יכול לצאת גרוע, בפרט כשאין אגו ויש רק אמנות נטו. לא היתה חוקיות בתהליך, השירים והמנגינות הצטברו תוך כדי, ואני חושב שזה היה כל הקסם.

Model.Data.ShopItem : 0 6