לכתוב עד הסוף: אמיר גוטפרוינד, שהלך אמש לעולמו, מספר על מהות חייו

עינת יקיר
28.11.15

"אני כותב, חייב לכתוב, אוהב לכתוב, זקוק לכתיבה, נהנה ממנה. ובד בבד, כמו חתול חשדן, אני מרים עיניי מדי פעם מהכתיבה ומנסה לרחרח בחוטמי כל מיני דברים חשודים הקשורים אליה". אמיר גוטפרוינד מספר על המהות העיקרית של חייו

בדרך כלל קפץ סבא לולק את ידו, מיאן להניח ליד לבצע את הפעולה הקרויה תשלום. הוא שכלל בהתמדה את אמנות החוֹבְאֲנוּת, כלומר מלאכת צבירת החובות. חובותיו היו מעיין הנעורים שלו. נטעו בו כח, המריצו רוחו. התקשנו לדמיין דבר מה הדור יותר מסבא לולק יוצא להתדיין אודות חוב...  בצד חובאנותו שכלל גם את אומנות ההזדמנות. כאשר הזמן, הדוהר בדרך כלל, נכנע לבנין 'התפעל', האט לרגע, 'הִזְדַמֵן', חבט בו סבא לולק במחבט זבובים. עיתוניו היו פרושים תמיד בדפי לוחות המודעות, בדפי מודעות האבל. בזריזות קשר בין מודעה פלונית והודעה אלמונית, ענב לצווארו את המתאימה שבעניבותיו, ויצא בווקסהול – לצוד הזדמנות.

(מתוך "שואה שלנו")להתפענח במקום אחר. גוטפרוינד (צילום: מוטי קיקיון)

 

המקום הגדוע בבית

 

זה מתחיל בנחשולים של שפות זרות, פרי פיותיהם של שכנים מכל העדות וכל התפוצות בחיפה התחתית של שנות ה-60. דווקא בבית שלי התעקשו הוריי לדבר רק עברית. לא פולנית, לא יידיש. אחרי מה שקרה להם באירופה, הם החליטו שרק עברית. ולא רק הם. פעמים רבות בילדותי הייתי מקשיב לאנשים האלה, הניצולים שהחליטו להחרים את שפת אמם, ולדבר רק עברית. בהרבה נחישות ומעט מאוד כושר ביצוע, כמו חבלנים מתקדמים בשדה מוקשים. השפה שלהם תמיד נשמעה מתאמצת, חורקת. כאילו בד בבד עם הדיבור, רץ סרט מחשבות לא מתורגם בשפה הטבעית שלהם. יש בי עד היום חמלה אין קץ לצורת הדיבור המסוימת הזאת. מישהו בחנות לחומרי בניין יכול להתחיל להסביר מה הוא רוצה, ואני כמעט מתמוטט מרוב רגש וגעגועים. הרי שפת אם אינה עניין של מה בכך - היא השפה שבה פטפטו אליך הוריך כשהיית תינוק, השפה שבה למדת לדבר מילים ראשונות, השפה שבה קסמי העולם קיבלו שמות ותארים. המקום הגדוע הזה אצל הוריי ובני דורם עדיין שותת בעולם הרגשי-לשוני שלי.

 

לקריאה נוספת: אמיר גוטפרוינד כותב על אידה פינק

 

בית אבא חושי בחיפה

 

אחר כך באו השנים שבהן הייתי הולך לספרייה הציבורית בבית אבא חושי בחיפה וקורא בלא הכוונה ובלא בקרה ספרים מכל הסוגים. אני קורא לתקופה הזאת "מצ'יפופו ועד עגנון". מעט מאוד הבנתי מהטקסטים. מעט מאוד זכור לי, אבל כשבגרתי, כל מיני טקסטים שלא ראיתי לפני כן מעולם - גנסין, ברדיצ'בסקי, הזז ואחרים – נראו לי מוכרים באופן לא מובן.

 

עולמות בוערים במקום אחר

 

יש מילים וביטויים שאני מרגיש כלפיהם דבר מה, קרבת נפש, בלי שום סיבה נראית לעין. פעם הגיתי בלבי שורה: "ועוד אומרים – העולמות בוערים...". מי אומר? מה אומר? איזה עולמות בוערים? לא ברור. אבל הרגשתי שהמשפט הסתום הזה הוא פשוט מאוד ומפוענח מאוד באיזה מקום אחר. איזה מקום? איני יודע. וגם איני מצליח להיפטר מההרגשה שהמשפט הזה בא ממקום שאין בו שום דבר חידתי.

 

וירוס מהחלל החיצון

הכתיבה בשבילי היא מהות עיקרית בחיי. אני כותב, חייב לכתוב, אוהב לכתוב, זקוק לכתיבה, נהנה ממנה. ובד בבד, כמו חתול חשדן, אני מרים עיניי מדי פעם מהכתיבה ומנסה לרחרח בחוטמי כל מיני דברים חשודים הקשורים אליה. יש משהו טריוויאלי כל כך ועמוק כל כך בכתיבה. אנשים, בדרך כלל, אינם מנגנים בנבל בחיי היומיום שלהם ואינם מושחים צבעי שמן על קנבס, אבל הם כותבים. כותבים שטויות, כותבים תזכורות לעצמם, כותבים נהלים לחיטוי משטחי עץ - אותה פעולה ממש. אין טריקים. ובכל זאת, משפט בספר יכול להעיף אותי לגבהים למשך כמה יממות. איך? מה יש שם בפנים? כשהסופר וויליאם בורוז כתב, "שפה היא וירוס מהחלל החיצון", הוא היה כנראה (שוב) תחת השפעת כימיקלים, אבל ביטא פחד עמוק מפני המנגנון הזה, ממילים, דווקא כמי שעוסק בהן באינטימיות כזו. כמו שרק כורי פחם מבינים את האדמה.


ב"העולם, קצת אחר כך", למשל, יש קטע שכתבתי תוך כדי דיון משעמם מאוד בעבודה (בתעשייה האווירית), קטע שבו יהודי חרדי בן היישוב היהודי בחברון בתחילת המאה ה-20 מתוודה על משיכתו הבלתי ראוייה לנשים פרוצות ועל הליכתו האובססיבית לבתי הבושת בביירות. כאן יש גם שילוב שפות ומשלבי שפה – כמו שאני אוהב. 

 

כאן, בביירות, נשים מכל המינים משוכנות בהרמונות ראווה. כפירות גן העדן, מגדנות. נשים בֶּרְבֶּרִיות מן הפרא, ונשים מגרביות בנות סהרה, ונשים חֲלָבִּיות אצילות כשושן, ונשים בגדדיות כמִשמֵש המתוק, ונשים ארמניות מן הנוצריות הצנועות, ונשים סודניות שחורות-כחולות, ונשים הודיות, לשונן כגֵו הנמר, ונשים עזתיות זכריות, ונשים איסטנבוליות, גופן מצחק כלהבת הנר. הכול כאן לרשותך, יתענגו עמך הנשים, ותאמרנה רק – חזור אלי. אף בנות אירופה יש פה, אם תצמא לפקוד נשים מעמי השלטונות, ומה, בוכה הנפש – גם נשות ישראל תמצא. בבתי הבושת יש ויש, חלוצות שבורות רוח. ודווקא עמן יש החשק להתענג, לזעוק עברית, אהובתי רחל אעבדך שבע שנים ועוד שבע. אך יהודי שומר מצוות אני, ואיך אפיל באהבהבים בת עמי?

(מתוך "העולם, קצת אחר כך")

 

החור הכחול בעברית

 

מבחינת ילדיי, העברית היא שפת אם והיא שפה טבעית יחידה. אני בן דור המעבר, שדיבר עברית כשפת אם אבל עוד שמע את הדור הקודם. משום כך, כל דיבור בעברית יש בו משהו סנטימנטלי מבחינתי. אני לא מפסיק לחוש את הנס הזה ומנסה להמחיש אותו בכתיבה שלי.
 

משום כך אני גם קנאי ללשון התקנית, כאחד ממגני השפה, אבל בעצם, אני קנאי סלחני מאוד, ואפילו לביטויים מזעזעים כמו "שתי שקל" אני מצליח להתרגל ואפילו להבין שיום אחד הם יהיו "רובד בשפה". מי שיצלול בעתיד ב"חור הכחול" היפהפה של השפה העברית ימצא לא רק את שפת התנ"ך ואת שפת המשנה ואת שפת ימי הביניים ואת שפת העת החדשה, אלא גם אותנו ואת שפתנו, עם "פחחח..." ו"אני יבוא אולי".


אני עצמי עושה לעתים שגיאות מזעזעות בשפה העברית. היה פער אדיר בין השפה שקראתי בספרים והשפה שהשתמשתי בה בלשון הדיבור בבית ילדותי ובשכונה שלי. לדוגמה, בגיל מבוגר מאוד (קרוב ל-40) גיליתי שאת המילה אוטודידקט לא מבטאים "אוטודידיקאט". זו היתה מילה שקראתי פעמים רבות בספרים, אך לא אמרתי מעולם (אילו הייתי אומר אותה בקול רם בשכונה שלי, היו אנשים בטוחים שאני מרגל קומוניסט).


יש בי לעתים צער על צורות דיבור שנעלמות, על מילים שנשכחות, אבל אין סיבה להצטער. השפה העברית דינמית ונועדה בראש ובראשונה למי שמדבר בה, לא לאמנים. הדרוויניזם שולט גם כאן, ולמה שאין מקום אפשר, למצער, להקים שמורות מוגנות. באופן פרדוקסלי, עולם המחשבים, עולם המשפטים ועולם הרפואה שולפים מן העבר העתיק של שפת המשנה והתלמוד מילים שימושיות מאוד. אני מסוגל להתענג על סיפור של עגנון מבלי שיהיה לי אכפת בכלל על מה הוא מדבר. אני מסוגל לקרוא מאמר של הירשפלד וליהנות מהדרך שבה הוא מחבר את המילים זו לזו, בעדינות ובהחלטיות. נפלא. על מה הוא כותב? לא תמיד אני מתעכב על זוטות מעין אלה.


ברומן שמעולם לא פרסמתי (שמו "נורמנדי"), הגיבור שלי כל הזמן מנסח בראשו מילים חדשות ומנסה למצוא להן שימוש. הגיבור הזה מבטא את עוגמת הנפש שלי – אני ממציא מילים בלתי נדרשות ומרגיש את יגונן של "תלכיף" ו"דריזה" על כך שהן יכולות להתקיים בשפה העברית אך אינן קיימות בה.

 

נדמה היה לו שכבר ראה אותה, את עדת סמרטוטים. שאין זה סתם גיבוב שהתלקט באקראי. זיהה, כמדומה, את אותו נזר אדמוני, המנהיג. זיהה איזה עושה דברו, קרע פלסטיק לבנבן, תמיד סמוך לאדונו. שאל עצמו היכן מתאכסנת החבורה הזו, היכן היא נעצרת. שאל את עצמו האם 'נפתות לכלוך' תתקבל אצל אנשי האקדמיה, או מוטב לוותר. ערימות הלכלוך הקטנות האלה, הרובצות בכל מיני פינות, ללא כיעור או צחנה, דווקא שייכות לחיי העיר, ודרושה להן מילה. מיום שראה לראשונה כנופייה זו, הנוטה לחלוף כסיעת פרשים בשעות הצהריים, ניסה לצמד לה מילה. הנסיונות הוליכו אל 'נֶפֶת'. מילה שחשב פעם להעתיר על ערימות החול הקטנות שמשאיר הטרקטור הגורף את החול על שפת הים. לצד 'זפת' ו'לפת', מדוע לא יהיה 'נפת'? התלהב אז, הרי מצא ביטוי היכול לשמש סופרים - נפתות של חול. אולם סיעת הניירות המרחששת ברחוב, 'נפת של לכלוך', נראתה עדיפה בעיניו, ראויה להמצאתו.

(מתוך "נורמנדי", רומן שלא פורסם)"כל דיבור בעברית יש בו משהו סנטימנטלי מבחינתי". גוטפרוינד (צילום: פלאש90)
 

אמיר גוטפרוינד, סופר. פרסם ארבעה ספרים: "שואה שלנו" (2000); "אחוזות החוף" (2002); "העולם, קצת אחר כך" (2005); "בשבילה גיבורים עפים" (2008) "מזל עורב" (2013) - כולם בהוצאת זמורה ביתן. זוכה פרס בוכמן (2001) ופרס ספיר (2003). 

עוד בבית אבי חי