לב של יהודי

"כשהקרון היה טעון, החליקו השומרים את דלת הברזל הגדולה ונעלו את הבריח. האפלה נפלה עלינו. אור היום חדר רק מבעד לסדקים צרים. ואז יצאה הרכבת לדרך בטלטלה גדולה שצופפה והצמידה אותנו עוד יותר זה לזה. הנסיעה החלה" (הדוח של ברודק, עמוד 256)

בגוף ראשון, במילים פשוטות, מספר ברודק על השנתיים שעברו עליו במחנה הריכוז. הסיפור שלו קטוע, מורכב משברי זיכרונות ומחלקי מידע שצפים ועולים מדי פעם בתודעתו של הניצול, יהודי יחיד המתגורר בכפר צרפתי מרוחק, קהילה מבודדת ומסוגרת על גבול גרמניה. מי שברא את ברודק ואת סיפורו הוא הסופר ובמאי הקולנוע הצרפתי פיליפ קלודל. הוא אינו יהודי, ונולד שנים רבות לאחר מלחמת העולם השנייה. מה דחף אותו לכתוב רומן שכולו מסופר מנקודת מבטו של יהודי ניצול מחנות הריכוז?
 

"אני מתגורר סמוך לגבול עם גרמניה", הוא מסביר, "מאז שהייתי ילד שמעתי סיפורים רבים על המלחמה, שעברה ממש ליד בית הוריי, ופגשתי אנשים רבים שהמלחמה השפיעה עליהם ושינתה את חייהם. יש סיפור אחד ששמעתי מאמא שלי, ומלווה אותי כבר שנים רבות: כשהיא היתה ילדה בת 12, חיילים נאצים מלווים בשוטרים צרפתים נכנסו לכיתה שלה ועצרו שתי חברות קרובות שלה - התאומות לזרוביץ'. היא לא ראתה אותן מאז. הסיפור הזה גרם לי להבין, אולי יותר מהכל, את המשמעות של השואה, והוא השפיע מאוד על כתיבת הספר".
" השואה ריכזה לתוכה את הצדדים הכי טרגיים של המאה ה-20. ועדיין, צריך לזכור שהיה רצח עם לפני אושוויץ והיה רצח עם גם אחרי אושוויץ. כדי להזכיר את העובדה הזו לקוראים, בחרתי לא להשתמש במילים כמו שואה או נאצים "

עלילת הספר מתרחשת שנים אחדות לאחר תום המלחמה, ומתנהלת בשני צירים מקבילים: חייו של ברודק בכפר הצרפתי המנסה להשתקם מפצעי המלחמה, וזיכרונותיו מהשנתיים שעברו עליו במחנות הריכוז. למרות ההקשר ההיסטורי המובהק, לקלודל חשוב להדגיש שביקש לפרוש בפני הקוראים אמירה רחבה יותר, רלוונטית גם לימינו.

"חשוב לי שהספרים שלי יטרידו את הקורא, יעזרו לו לפתוח את העיניים ולראות את המציאות שסביבו. לא כתבתי רומן היסטורי, אלא סיפור שיש בו משמעות גם לזמננו. היה לי חשוב להראות ששנאת זרים יכולה להוביל בסופו של דבר לדברים חמורים יותר". 
 

את המסר הזה הוא בחר להעביר דרך סיפור על השואה דווקא, כי "השואה ריכזה לתוכה את הצדדים הכי טרגיים של המאה ה-20. ועדיין, צריך לזכור שהיה רצח עם לפני אושוויץ והיה רצח עם גם אחרי אושוויץ. כדי להזכיר את העובדה הזו לקוראים, בחרתי לא להשתמש במילים כמו שואה או נאצים".

פרימו לוי מעבר לכתף

"הגיע הזמן לשכוח, ברודק. בני האדם צריכים לשכוח" (הדוח של ברודק, עמוד 270)

קלודל מציג בספר מאבק בין זיכרון לשכחה; בין מי שמעדיף לראות באימי השואה אפיזודה חולפת שהיתה ואיננה ובין מי שהזיכרון רודף אותו ואינו מרפה; בין אלה שרוצים להמשיך בשגרת חייהם ובין אלה שאינם מסוגלים, או אינם רוצים, לאחות את השברים. קלודל משתייך לקבוצה השנייה.

הוא מספר שהכתיבה השפיעה עליו באופן אישי. "באופן כללי כתיבה היא אמצעי של הסופר לגלות את מה שמתרחש בתוכו. אני חושב שבמקרה של 'הדוח של ברודק', הכתיבה גם עזרה לי להבין טוב יותר את נפש האדם, לחשוף את האבסורדי, הטרגי, המר והמתוק בחברה האנושית".

צילום: David Balicki, 2010

האם הושפעת מסופרים אחרים?

"בזמן שכתבתי את הספר הרגשתי שמעבר לכתף שלי עומדים סופרים שעברו את אימי השואה, כמו פרימו לוי, אימרה קרטס ורובר אנטלם. היה לי ברור שאני לא סופר מבריק כמותם, ושאני לא יכול לספר על השואה כמו מי שהיה שם. כתבתי כמו פועל קטן, כשכלי העבודה שלי הם הלב והכאב הפרטי שלי".
 

אתה חושב שישראלים או יהודים שקראו את הספר מבינים אותו באופן שונה מאחרים?

"אני מניח שכן, ומצד שני אני לא בטוח. אני מאמין שהשואה היא צלב שחור שמעיב על כלל האנושות. היא סיוט שממשיך ללוות רבים ולהשפיע על רבים, יהודים ולא יהודים, כמו רעידת אדמה שטלטלה את החברה האנושית כולה. אני לא יהודי, אבל מרגיש לא פעם שהשואה מכאיבה לי כאילו הייתי יהודי".
 

"הדוח של ברודק" הוא ספרו היחיד של קלודל שעוסק בשואה מפורשות, אך הוא מספר שגם יצירות אחרות שלו מושפעות ממנה. "השואה היא כמו צל שחור שמלווה את היצירה שלי באופן מתמיד, גם אם לא תמיד אני כותב עליה במפורש. הרומן האחרון שלי, 'החקירה', שיצא לאור בצרפת לפני כשנתיים, הוא אגדה מודרנית על האבסורדים שבעולם המתועש שלנו. השואה לא מוזכרת בו, אבל מהדהדות בו לא מעט מטאפורות שנוגעות במלחמת העולם השנייה. בסרט האחרון שלי, 'לפני החורף', שעתיד לצאת בישראל בעוד כשנה, יש כמה דמויות משנה שמושפעות באופן ישיר מהשואה".