מנגינה שבורה

"הרבה אנשים, בעיקר יהודים, שומעים על היצירה שלי ומפטירים מיד: 'אוי, שוב משהו על השואה'. אבל אם הם מוכנים להקדיש רגע, להקשיב באמת, הם מבינים שמדובר במשהו אחר לגמרי, שלא דומה לשום יצירה שנכתבה על השואה לפני כן".
 

זֵיין זאליס מדבר בלהט כשהוא נשאל על "אני מאמין", היצירה המוזיקלית פרי עטו. הוא אינו יהודי, ואין לו קשר ישיר לאירועי השואה, אבל מאז שהחל לחקור את הנושא ניכר בו שהוא מחובר אליו בכל נימי נפשו. הוא החל להלחין את היצירה לפני כשמונה שנים, לאחר שקרא את "בעיה מהגיהנום", ספרה של סמנתה פאוור העוסק ביחסה של ארצות הברית לרצח עם ברחבי העולם. "הספר טלטל אותי. מצאתי את עצמי קורא עוד ועוד, יורד לעומקים של הדברים. חשבתי שאני מכיר את ההיסטוריה, שאני יודע מספיק על השואה. גיליתי שאני יודע מעט מאוד, ורציתי להמשיך ולחקור".

מתוך הקונצרט "I Belive"

זאליס, מלחין ומורה למוזיקה המתגורר בקנדה, הרגיש שהקריאה שינתה בו משהו עמוק. "היה לי ברור שאני חייב לבטא את התחושות שלי באמצעות יצירה, וידעתי שהיא צריכה להיות רחבת היקף. לא היה לי מושג איך לגשת לנושא העצום הזה, אבל ידעתי שזה צריך לקרות. המחשבות לא הניחו לי". הוא החל לשוחח על הנושא עם תלמידיו הצעירים. "דיברתי עם יותר מ-100 ילדים ובני נוער שמגיעים מרקעים שונים, כולם חכמים ומלאי רצון ללמוד. התחלתי לדבר איתם על השואה, וגיליתי שבערך 90 אחוז מהם לא ידעו כלום, פשוט לא היה להם מושג במה מדובר. הייתי המום. אחד האירועים הכי חשובים בהיסטוריה האנושית, שכל כך הרבה יצירות, ספרים וסרטים עוסקים בו - והילדים האלה לא יודעים לומר עליו שום דבר".
 

המפגש עם בני הנוער דחף אותו להשלים את הלחנת היצירה, ולבחור בכיוון ייחודי: יצירה לתזמורת סימפונית ומקהלות, קונצרטית לכל דבר, אבל כזו שפונה גם ובעיקר לקהל צעיר. "נמנעתי מהרמוניות מורכבות, מצלילים צורמים או מקצוות מוזיקליים. להפך - היה לי חשוב שהיצירה תצליח לתקשר עם קהל רחב ככל האפשר, גם כזה שאינו רגיל להאזין למוזיקה קלאסית. כשאנחנו יוצאים מקונצרט, מה אנחנו לוקחים איתנו? קודם כול את המלודיה, את המנגינה. רציתי שאנשים ייצאו מהאולם ויזמזמו את המנגינה, שהיצירה תלך עמם הביתה".
" אני חייב לתפוס את תמצית הסבל והאכזריות, וגם החמלה וההישרדות, ולנסות לבטא את כל אלה בעזרת המוזיקה. חשוב להמשיך לחקור את השואה. חשוב לכתוב מחקרים עבי כרס, ללמוד את המספרים ואת העובדות. אבל הרבה יותר חשוב להנגיש את השואה: להפוך אותה לסיפור שאפשר להעביר לדורות הבאים "

המסע המוזיקלי של זאליס נמשך חמש שנים, והסתיים עם ביצוע הבכורה של "אני מאמין" ב-2009. קשה להגדיר את היצירה הזו: אורטוריה רחבת ממדים ובה 12 חלקים, בביצוע תזמורת סימפונית וכמעט 200 זמרים. למרות זאת, הצליל שלה קליט, ומזכיר לעתים מחזמר יותר מאשר יצירה קלאסית. "היה לי חשוב שבני 16 יישבו מרותקים באולם ויעקבו אחר הסיפור. מאזינים מתוחכמים יותר יוכלו לזהות רבדים מוזיקליים עמוקים, לשמוע את הציטטות המוזיקליות מוואגנר ואת ההשפעות מהנדל ומבאך".
 

במרכז הבמה עומדים שני סולנים, נער ונערה, ששרים על השואה במילים פשוטות, כמעט מובנות מאליהן מבחינת מי שמכיר את הנושא מקרוב. "זכוכיות שבורות. דלתות שבורות. כיסאות שבורים. חדרים שבורים. חיים שבורים. עולם שבור", שרים השניים בחלק שמוקדש לאירועי ליל הבדולח.

לתפוס את התמצית

במהלך העבודה על היצירה נפגש זאליס עם ניצולי שואה רבים. "חלק מהאנשים סיפרו לי דברים שמעולם לא שיתפו בהם איש לפני כן", הוא אומר, ומספר ששניים מהניצולים שעמם שוחח נפטרו לפני הבכורה. "ניצולים ובני משפחותיהם ניגשו אליי בעיניים דומעות לאחר הקונצרט. הם שאלו: 'מהיכן הבאת את המילים האלה? איך ידעת שזה בדיוק מה שהרגשנו?'".

מנגד, הוא מספר, נשמעה גם ביקורת על היצירה. "היו ששאלו אותי: 'איך אפשר לתפוס את השואה ביצירה? איך אפשר להעז לגשת לנושא הזה?'. התגובה שלי למבקרים היא שזו בדיוק החובה שלי כיוצר. אני חייב לתפוס את תמצית הסבל והאכזריות, וגם החמלה וההישרדות, ולנסות לבטא את כל אלה בעזרת המוזיקה. חשוב להמשיך לחקור את השואה. חשוב לכתוב מחקרים עבי כרס, ללמוד את המספרים ואת העובדות. אבל הרבה יותר חשוב להנגיש את השואה: להפוך אותה לסיפור שאפשר להעביר לדורות הבאים.
 

"אם אנחנו רוצים לזכור את השואה, צריך לפנות לבני הנוער ולעשות זאת כך שיקשיבו. כשאני מדבר עם נערים צעירים על השואה, אני אומר להם לשכוח מהמספרים הגדולים, מהמהלכים הפוליטיים ומהאירועים ההיסטוריים. אני רוצה שהם ירגישו, שיהיו מוטרדים. אני רוצה לגרום להם לחשוב".
 

זאליס כתב את היצירה לקהל שאינו יהודי בהכרח. האזינו לה תלמידי בית הספר הקתולי בקנדה לצד אנשי דת מוסלמים בכנס בין-דתי גדול שנערך באחרונה. "ניסיתי ליצור עבודה עם אופי אוניברסלי. רציתי להעביר משהו מהרוע ומהסבל שיש בעולם, וגם מהחמלה ומיכולת ההישרדות האנושית. להזכיר למאזינים ששני הקצוות האלה שייכים לנו, בני האדם, ושיש בנו את כל האלמנטים האלה".
 

"אני מאמין" נוגנה כמה פעמים בקנדה, והגיעה באחרונה גם לאוסטריה. בקרוב, מספר זאליס, תבוצע היצירה בשטוטגארט שבגרמניה. והתחנה הבאה? "אני מקווה שנצליח לבצע את היצירה גם בירושלים. אין מקום מתאים יותר להשמיע בו את 'אני מאמין'".