כשיש ייעוד ברור

10.03.13

שי נובלמן לא פוחד לשלם מחיר על הרצונות שלו. אם זה לא בדיוק זה, הוא חותך וממשיך לדייק את עצמו. זה מה שגרם לו לעזוב ללונדון וזה גם מה שגרם לו לחזור. ועוד לעשות אלבום בעברית

גיטרה בס, גלעד שגב וג'וני הכבאי: מצאתי ייעוד

זאת היתה בחירה נבונה ולא מודעת. שנתיים אחרי שנכפה עליי לוותר על שיעורי התופים בעקבות לחץ מהשכנים על הוריי החלטתי ללכת על גיטרה בס. זו היתה נראית לי אז כמו דרך בטוחה יותר בשבילי: ארבעה מיתרים שמנגנים צליל אחד בכל פעם, ולא צריך לדעת יותר מדי תיאוריות מוזיקליות ותווים, שכל כך שנאתי מלימודי התופים והאורגן."רק בלונדון גיליתי שמותר לך הכל". נובלמן

 

כבר אחרי שלושה חודשים, כשבקושי קלטתי איך מפיקים צליל מהגיטרה הכבדה שקנו לי הוריי, פנה אליי גלעד שגב, שהכרתי דרך חברים מתיכון בליך ברמת גן, ושאל אותי אם ארצה לנגן בס בלהקה שהוא רוצה להקים. קפצתי לבית הוריו שברמת חן, ואחרי שהוא ניגן לי שיר שהלחין בשם "בשורות מצפון", על מלך שסיוטים טורדים את שנתו, מיד אמרתי כן.

 

לא האמנתי שאני הולך לנגן בלהקה כל כך מהר. הייתי בקושי בן 17. ללהקה הבאתי את אורי קליאן, גיטריסט מתיכון תלמה ילין, אחד הטיפוסים היותר קולים שהכרתי אז: צייר, גיטריסט מעולה, ששמע מוזיקה אלטרנטיבית שלא הכרתי. ביני ובין אורי נוצר קליק מיידי. התחלנו לעבוד מהצד, על שירים שהתחלנו לכתוב. כשהשמענו אותם לגלעד קיבלנו תגובות צוננות. עם גלעד - כסולן ומנהיג ההרכב - עשינו שתי הופעות במסיבות התיכון שלו. אני זוכר שמאוד התרגשתי מהראשונה, אפילו שכחתי לכוון את המיתרים, ואף אחד לא הבין למה יש זיופים בהופעה.

 

השלב הבא היה אולפן הקלטות. אבל דווקא שם, כשהגענו לרגע שהיה אמור להיות מרגש, החל להיווצר קרע בין גלעד לשאר חברי הלהקה. גלעד חיפש ללכת על סאונד נקי ורך, ואנחנו רצינו רוקנרול - פער שנראה לי שאף אחד מהצדדים לא רצה להתפשר עליו. אני זוכר שקיבלתי טלפון משאר הנגנים שרצו להיפרד ממנו, דבר שנראה לי אז לא הגיוני וגם לא מוסרי כלפי האיש שהקים את ההרכב. "ומי יכתוב וישיר?", שאלתי. והם ענו לי: "אתה!". בסופו של דבר, ועם תחושת פחד ובושה, חתכנו מהסולן שלנו. שנים ארוכות היו לי ייסורי מצפון על זה. זה לא היה נעים, אבל זה היה בלתי נמנע. דרך אגב, נשארנו מיודדים עד היום.

 

אחרי כמה חודשים כבר הופענו בערב להקות במועדון הרוקסן, ומבקר המוזיקה עמית שהם כתב עלינו בעיתון חדשות כי "נמצאה הלהקה החדשה הכי טובה בארץ". להקת ג'וני הכבאי היתה הדבר שהכי אהבתי בעולם עד אז. היא נתנה לי להבין שיש משהו שאני מוכשר בו ושנותן לי סיפוק והנאה יותר מכל דבר אחר בעולם. כשהתגייסתי לצבא התפרקנו, אבל אני כבר ידעתי מה אני רוצה לעשות עם עצמי בעולם הזה.

 

קנאק/פופ וקספר: הבנתי שעליי לעבור ללונדון

אחרי הפירוק של ג'וני הכבאי הסתובבתי נואש בחיפוש אחר להקה חדשה שאוכל לנגן בה. השנה היתה 1993. האזנתי אז למוזיקה חדשה שהגיעה מבריטניה. להקות רוק כמו Blur ,Ride, Suede ו-charltanes כבשו אותי, אבל לא מצאתי מוזיקאים אחרים שאהבו אותן.  " הכתיבה וההקלטה בעברית היו אחת החוויות החזקות והמשחררות שחוויתי מזה זמן רב. כשהתחלתי להופיע עם השירים, היה מוזר לי בתחילה, אבל מהופעה להופעה התחלתי ליהנות מזה יותר ויותר. זאת יופי של שפה. ברור שהיא לא אידיאלית לרוקנרול, אבל למישהו שמתנסה בה לראשונה היא אתגר מגניב ביותר "

 

באותו הזמן הכרתי ילד בשם רועי ארד, שסיפר לי על להקה שלו מבאר שבע. נסעתי לשמוע אותם. הם היו הדבר הכי גרוע ששמעתי. די מחוסר אופציות הסכמתי - שנה אחרי - להצטרף אליהם כבסיסט, בתנאי שנכתוב שירים חדשים ושנשנה את שמה של הלהקה. אני הבאתי את השם "קנאק/פופ". הייתי מבוגר מהם בשנה, והיה לי כבר קצת ניסיון מפרק ג'וני הכבאי, אז הם די אפשרו לי להיות סוג של אדריכל הלהקה. ההחלטה הראשונה שקיבלתי היתה שנמשיך להתאמן במקלט המתופף בבאר שבע, עד שנגבש סאונד וזהות משלנו, וההחלטה שנייה: לצרף גיטריסט נוסף להרכב. אני לא אשכח את האודישן שעשינו לניצן חורש. אספתי אותו באוטו מתחנת אוטובוס ברמת אילן. הוא מיד זיהה את המוזיקה שהדיסק באוטו ניגן. אינדי בריטי. היה לו גם לוק של נער בריטי. התקשתי להאמין שיש מישהו שגר 500 מטר מהבית שלי ומושפע מאותו עולם תרבותי כמוני. באודישן התברר שהוא בקושי יודע לנגן בגיטרה. חברי הלהקה היו בהלם כשאמרתי לו "התקבלת". הלכתי על תחושת הבטן שלי. העדפתי אנשים שחולקים את האהבה לתרבות שמדברת אליי, מאשר נגנים מהוקצעים טכנית אבל לא קשורים.  

 

קנאק/פופ היתה עוגמת הנפש הכי גדולה שהיתה לי בעולם המוזיקה. כל כך אהבתי את הלהקה, האמנתי בפוטנציאל שלה, הייתי מוכן לוותר על תפקיד של זמר וכותב בשביל להיות חלק ממנה. חצי השנה הראשונה, כשהתאמנו בבאר שבע, שאליה נסענו מדי סוף שבוע, היתה ממש מרגשת. לחוות את האבולוציה עם קבוצת חברים חדשה. אבל אחרי זמן לא רב הבנתי שלרוב חברי ההרכב אין את הדרייב והמוטיבציה שהיו לי אז. חברי ההרכב פשוט מנעו כמעט כל הזדמנות שניתנה לנו כדי לפרוץ. את כולם הלהקה דחתה: מנהלים שרצו לעבוד איתנו, חברות תקליטים שהתחננו לקלטת סקיצות, תוכניות טלוויזיה שהזמינו אותנו להתארח בהן. אחרי שנה וחצי הבנתי שעדיף להיפרד מהלהקה מאשר להיות מיוסר. חודשיים אחר כך כבר קיבלתי טלפון מאורן ברזילי, ששאל אם אהיה מעוניין להצטרף כבסיסט למופע הארנבות של ד"ר קספר. הלכתי על זה, וזאת היתה חוויה מגניבה בסך הכל. אבל בסופו של דבר הבנתי שאם אני רוצה לעשות רוק בריטי, עדיף שאעבור לחיות בלונדון לכמה שנים.

 

לונדון והאלבום הראשון: התעשייה לא קיבלה, הקהל כן

בלונדון גיליתי שיש סצנה מוזיקלית לכל סגנון ותת סגנון, שמותר לך להיות הכל, שמותר ללכת עד הסוף עם הפנטזיות שלך, ושיש המון אנשים שאוהבים את מה שבישראל פחות. חזרתי לשמוע מוזיקה פסיכדלית של שנות ה-60, וצללתי עמוק יותר ויותר לתוכה. הסצנה שהייתי שייך אליה היתה סצנת המודז הלונדונית. היו לנו מועדונים משלנו, שניגנו רק מוזיקת סול ופופ סיקסטיזית, והבנים והבנות היו לבושים ברוח התקופה ההיא, כולל בגדים שהוכנו במיוחד אצל חייט ותספורות מעוצבות לפי הקוד של לונדון שנת 1966. ממש מסע במנהרת הזמן. זה היה מרגש. התחברתי לבחור אנגלי בשם רוב וויטמור, שאימץ אותי, וביחד היינו נוסעים גם לסופי שבוע במועדוני מודז בברייטון ובערי חוף אחרות.

 

בבית, ליד הפסנתר, התחלתי לכתוב שירים ראשונים באנגלית. ב-1998 ההרכב שלי ושל רוב עשה את הופעתו הראשונה במועדון ה-Dirty Waters, שבצפון לונדון. זה היה רגע מכונן בחיי. עליתי על הבמה, מול קהל אנגלי, שר את השירים החדשים שכתבתי, וניגנתי לראשונה על גיטרה חשמלית. חלום התגשם.

שנה אחר כך כבר הקלטתי שני שירים באולפן ההקלטות האגדי Toe Rag. את ההקלטה שלחתי לעיתון המוזיקה הפופולרי "Melody Maker". חודש אחר כך, כשעלעלתי בדפי העיתון, גיליתי לתדהמתי שההקלטה שלי נבחרה כ"סינגל השבוע". כל זה רק דרבן אותי לקראת השלב הבא - הקלטת אלבום מלא. חזרתי ארצה לביקור מולדת שהתארך, ויחד עם להקת רוקפור, שליוותה אותי, הקלטתי את "How To Be Shy", אלבום הסולו הראשון שלי.

 

התגובות בארץ כלפי האלבום היו חצויות. הוא כמעט ולא הושמע, אבל רוב המבקרים בחרו בו כאלבום השנה. חברות התקליטים המקומיות לא האמינו בפוטנציאל המסחרי שלו, אבל הוא נמכר באלפי עותקים. הופעתי מול מועדונים מלאים, והבונוס הגדול היה כשמגזין המוזיקה הנחשב "Rolling Stone" כלל את האלבום ברשימת אלבומי השנה שלו. טסתי לסיבובי הופעות מוצלחים בארצות הברית ובאירופה, והבנתי שוב שאסור לוותר על החלומות שלך ועל האמת האמנותית, כי הכל בעצם אפשרי.

 

יועד אלפרון: הומור, סאטירה וספורט

אחרי יציאת האלבום השני שלי "Beautiful Life" קיבלתי פנייה יוצאת דופן: מישהו במערכת הספורט של אתר וואלה! שמע שאני פריק של כדורגל ישראלי וחקיין לא רע של שדרי ספורט. הוצע לי להגיש פינה שבועית סאטירית בנושא הספורט הישראלי. אחרי לבטים הסכמתי, אבל בתנאי שאמציא לי שם לדמות. הלכתי על "יועד אלפרון". הדמות הזאת אפשרה לי להביא לידי ביטוי צדדים שלא קיבלו מספיק ביטוי במוזיקה שלי, כמו הומור, סאטירה, אהבה לספורט ישראלי ולכדורגלנים שחלקם כבר נשכחו. אחרי שנתיים החליטו לתת לי להגיש תוכנית אולפן בשם "בראש ובראשונה", לשם הבאתי את כל העולם הסוריאליסטי שיצרתי בכתבות הספורט הקודמות שלי. התוכנית היתה הומאז' לשידורי הטלוויזיה של שנות ה-70. היא שודרה בשחור-לבן והצדיעה בדרכה גם לתוכנית הרדיו "שירים ושערים". התוכנית הפכה לקאלט וצברה קהל מעריצים אדוק.

 

יפו והחזרה לעברית: תייר בעיר זרה

קצת לפני שהתחתנתי עברתי עם בת זוגי לדירה ביפו. המקום הזה הטיל עליי כשפים די מיד. הייתי מטייל יום יום בין רחובותיה, ונמשכתי בעיקר לשכונת ע'גמי הציורית. הייתי מחנה את אופנועי מול הים ופארק מדרון יפו המתהווה, ומתבונן שעות ארוכות בנוף הציורי. חקרתי את שמות הרחובות הקטנים והאפלוליים שלה, והביקורים בנמל העתיק דרבנו אותי לקחת קורס בשיט סירות. המגורים בעיר מעורבת עם היסטוריה רבת שנים, עם קולות פעמוני כנסייה ותפילות המואזין שהייתי שומע מביתי גרמו לי להרגיש בה כמו סוג של תייר. ואולי זאת התחושה שהייתי צריך, שנתנה לי לגיטימציה להתחיל לעבוד על אלבום חדש – הפעם בעברית. מי שעזר לי להיפרד מהעכבות שלי היה דן תורן, מוסכניק של טקסטים, ואשתי בילי, שדרבנה אותי. את עוזי רמירז, עוד יפואי, צירפתי כדי שיעזור לי עם ההפקה המוזיקלית ועם עיבודי התזמורת הנוכחת מאוד באלבום. ערן צור תרם שני טקסטים ללחנים ששלחתי לו.

 

הכתיבה וההקלטה בעברית היו אחת החוויות החזקות והמשחררות שחוויתי מזה זמן רב. כשהתחלתי להופיע עם השירים, היה מוזר לי בתחילה, אבל מהופעה להופעה התחלתי ליהנות מזה יותר ויותר. זאת יופי של שפה. ברור שהיא לא אידיאלית לרוקנרול, אבל למישהו שמתנסה בה לראשונה היא אתגר מגניב ביותר. הרבה משירי האלבום מתעסקים באופן ישיר או עקיף בחוויות שלי מפרק יפו בחיי - דמויות שפגשתי, סיפורים ששמעתי, חלומות שחלמתי. בתווך הכנסתי גם כמה שירים יותר אישיים, על החיים שלי. אני גאה מאוד בתוצאה – האלבום "יומי הוא חלום", שייצא בחודשים הקרובים.

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי