חוויית עולם כתמונות, יציקת תבניות דיבור ופחד מהתפרצויות. בשביל הסופרת רונית ידעיה השפה היא פלסטית, היא קרום והיא כלי נשק
תא הוואקום נפתח לאטו תוך כדי זמזום אזהרה. הגליל הממותך הופיע, עושה רושם טוב. חתכתי ממנו שלושה פסי דוגמה עבור המעבדה. שלפתי אותו מתוך המכונה, לאחר ששחררתי את הצירים ואת המצמד. הובלתי את המנוף כשעליו הגליל של 600 הקילוגרם אל האלונקה שעמדה מתחתיו, הוא התנדנד מעליה, החזקתי ברצועת המנוף וכפיתי אותו למקומו. ליטפתי את הגליל, הוא היה עדיין חם מהמיתוך, כשהעברתי עליו אצבע, נוצרה בו תנועה גלית סימטרית, הלוך וחזור, הלוך וחזור. המגע של הפלסטיק הדקיק הממותך היה חלקלק ושונה מהתחושות והמגעים האחרים.
מתוך "ואקום"
מתוך "ואקום"
השפה היא פלסטית
עבדתי בקיבוץ חניתה כפועלת ייצור מול מכונה שממתכת ניילונים, עבודה שכללה השגחה של שעות על תהליך המיתוך – לא יכולתי לצייר, אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו בשעות המבוזבזות, וכך התחלתי לכתוב, מתוך ידיעת הלקויות שלי, קטעים קטנים, פרגמנטים, שנבעו גם מאילוצי ההפסקות להפעלת המכונה וכל מה שקשור בעבודה.
אני אדם של דימויים פלסטיים, מראות, מבנים, צורות. היחס שלי ללשון הוגדר עוד בזמן לימודי האמנות בניו יורק. השנים שביליתי אחר כך בסטודיו, בציור, החריפו את העילגות שלי וחידדו את הרגישות הצורנית. אני זוכרת שעות של שתיקה גם אחר כך, קושי להתנסח במילים.
החלטתי על כתיבה משיקה לשפה הפלסטית, שתבטא את חוויית העולם כתמונות, כחיצוניות, בניסיון לאמץ את החשיבה של העולם האמנותי אל תוך העולם המילולי. זה גם מה שהנחה אותי כשחשבתי לייחד את לימודי הכתיבה ב"מנשר". החלטתי לכלול בהם, נוסף ללימודי הכתיבה השונים, גם לימודים מעשיים מדיסציפלינות שונות: אמנות, צילום, קולנוע, אנימציה, משחק ועוד. זו התנסות שמקנה כלים שלא מבוססים על קריאת וכתיבת טקסטים, אלא מאפשרים תפיסה חושית וחשיבה במונחים צורניים, תפיסה ששואלת מדפוסים שהתעצבו בשונה מהדפוסים הלשוניים ומהנרטיב המקובל. ייצוג של דימויים ורגישות, שקדמו לרכישת השפה, תפיסות אחרות של מציאות, של היוצר, של השיח עם עולם האמנות, היצירה והחשיבה העכשווית של האמנויות השונות.האם אפשר לכתוב מילים נטולות מילוליות? ידעיה
עבדתי בקיבוץ חניתה כפועלת ייצור מול מכונה שממתכת ניילונים, עבודה שכללה השגחה של שעות על תהליך המיתוך – לא יכולתי לצייר, אבל הרגשתי שאני חייבת לעשות משהו בשעות המבוזבזות, וכך התחלתי לכתוב, מתוך ידיעת הלקויות שלי, קטעים קטנים, פרגמנטים, שנבעו גם מאילוצי ההפסקות להפעלת המכונה וכל מה שקשור בעבודה.
אני אדם של דימויים פלסטיים, מראות, מבנים, צורות. היחס שלי ללשון הוגדר עוד בזמן לימודי האמנות בניו יורק. השנים שביליתי אחר כך בסטודיו, בציור, החריפו את העילגות שלי וחידדו את הרגישות הצורנית. אני זוכרת שעות של שתיקה גם אחר כך, קושי להתנסח במילים.
החלטתי על כתיבה משיקה לשפה הפלסטית, שתבטא את חוויית העולם כתמונות, כחיצוניות, בניסיון לאמץ את החשיבה של העולם האמנותי אל תוך העולם המילולי. זה גם מה שהנחה אותי כשחשבתי לייחד את לימודי הכתיבה ב"מנשר". החלטתי לכלול בהם, נוסף ללימודי הכתיבה השונים, גם לימודים מעשיים מדיסציפלינות שונות: אמנות, צילום, קולנוע, אנימציה, משחק ועוד. זו התנסות שמקנה כלים שלא מבוססים על קריאת וכתיבת טקסטים, אלא מאפשרים תפיסה חושית וחשיבה במונחים צורניים, תפיסה ששואלת מדפוסים שהתעצבו בשונה מהדפוסים הלשוניים ומהנרטיב המקובל. ייצוג של דימויים ורגישות, שקדמו לרכישת השפה, תפיסות אחרות של מציאות, של היוצר, של השיח עם עולם האמנות, היצירה והחשיבה העכשווית של האמנויות השונות.האם אפשר לכתוב מילים נטולות מילוליות? ידעיה
הלילה מעונן וקר. אני פותחת את החלון. הים ממלא אותו. חור שחור. כמו הרפרודוקציה של אחד הציורים השחורים של אד ריינהרדט שתלית מעל המיטה שלי. [...]
"אם מסתכלים מקרוב, באורגינל, רואים את משיכות המכחול ואת הדקויות של השחור," היית מסבירה לאורחים שלך, שבהו בחוסר הבנה בחור השחור, את קווי הלב והנפש המיוסרים, את המשמעויות הגלומות במשטח האטום. הם היו מהנהנים בחוסר הבנה מוחלט לקשקשת האמנותית הממוחזרת שלך עוד מימי בצלאל, מעריצים את הידע שלך. והעושר."
מתוך "שוש"
השפה היא קרום
האם אפשר לכתוב מילים נטולות מילוליות? האם על ידי מתן צורה ניתן יהיה לדובב את התפיסה, את הכתיבה, את החיים, בניסיון למחוק דפוסים מילוליים ולשוניים של חשיבה וקליטה, כדי לאפשר אולי צורה לחוסר היכולת לתת צורה ספרותית, מבנה, משפטים, קצב, היגיון פנימי, זרימה, מטאפורות, לתת צורה לפירוק החשיבה והדיבור של מי שעומד נדהם מול העולם?
אני מתייחסת לשפה כאל קרום שקוף, בלתי אמצעי. כלי שלתוכו אני יוצקת תבניות דיבור, חשיבה ופעולה שמאפיינות את הדמויות ואת הסביבה שבתוכה הן פועלות. " הרגש שחשתי כילדה בנוגע לשפה היה הפחד מההתפרצויות הבלתי מרוסנות שלי כלפי אנשים שהאשמתי באטימות ובשימוש חסר הצדקה בכוח כלפי הזולת. הייתי נזופה בידי הוריי על דיבור לא מנומס אל קרובי המשפחה והשכנים, ובידי מוריי – על התחצפות להנהלה ולמורים ועל חשש להמרדה של התלמידים בשכבה. "הפה הגדול שלך", אמרו לי ההורים "
תיווך השפה – ה"אני" של היוצר, בעיני, מעין אני אותנטי, פואטי, רחוק מניכור בשל מעורבותו בבניית שכבה אוטונומית, לא שקופה, מילולית, שמהווה רובד נוסף שמעיד על הכתיבה ומכוון את הקורא לקצב מסוים ולהבנה מסוימת, ולא מתוך שקיפות של האני הכותב ומעין "מבט על" לא מעורב על המתרחש.
האם אפשר לכתוב מילים נטולות מילוליות? האם על ידי מתן צורה ניתן יהיה לדובב את התפיסה, את הכתיבה, את החיים, בניסיון למחוק דפוסים מילוליים ולשוניים של חשיבה וקליטה, כדי לאפשר אולי צורה לחוסר היכולת לתת צורה ספרותית, מבנה, משפטים, קצב, היגיון פנימי, זרימה, מטאפורות, לתת צורה לפירוק החשיבה והדיבור של מי שעומד נדהם מול העולם?
אני מתייחסת לשפה כאל קרום שקוף, בלתי אמצעי. כלי שלתוכו אני יוצקת תבניות דיבור, חשיבה ופעולה שמאפיינות את הדמויות ואת הסביבה שבתוכה הן פועלות. " הרגש שחשתי כילדה בנוגע לשפה היה הפחד מההתפרצויות הבלתי מרוסנות שלי כלפי אנשים שהאשמתי באטימות ובשימוש חסר הצדקה בכוח כלפי הזולת. הייתי נזופה בידי הוריי על דיבור לא מנומס אל קרובי המשפחה והשכנים, ובידי מוריי – על התחצפות להנהלה ולמורים ועל חשש להמרדה של התלמידים בשכבה. "הפה הגדול שלך", אמרו לי ההורים "
תיווך השפה – ה"אני" של היוצר, בעיני, מעין אני אותנטי, פואטי, רחוק מניכור בשל מעורבותו בבניית שכבה אוטונומית, לא שקופה, מילולית, שמהווה רובד נוסף שמעיד על הכתיבה ומכוון את הקורא לקצב מסוים ולהבנה מסוימת, ולא מתוך שקיפות של האני הכותב ומעין "מבט על" לא מעורב על המתרחש.
קשה לי לייצר מתוכי סנטימנט לשפה, או בכלל משהו רגשי שקשור לטקסט ללא נקיטת עמדה אסתטית-פוליטית על הבנאליזציה של השפה ועל השימוש בגילומה הקלישאי כסחר-מכר כלכלי-חברתי לקידום אינטרסים חבויים וגלויים: ההשטחה של השפה; פסטיש על ספרות ייסורים וחיבוטי נפש, עלילות ודמויות. למרות שבקריאה ראשונה יהיו מי שיזהו רגש בכתיבה, או מה שנתפס כרגש. חשוב לחשוב שגם הוא ממוחזר, קלישאי, רגש בשירות הקינה שלי על עצמי ועל בני האנוש האחרים ששבויים כמותי במקום, במסגרות ובחיים שנכפו עליהם; ואולי זהו בעצם רגש.
וכשהמים יתנקזו והבית יעמוד נקי ויבש ומחוטא – ריח עובש קלוש באוויר, אולי מהאמבטיה – אזמין את המאהב שלך השיפוצניק לאטום בבטון את הים בחלונות, להקפיא את המבט שלך החוצה. [...]
בחומר אחר, הסברת לי, זה מקבל משמעות לגמרי אחרת. אז לא הבנתי על מה את מדברת. [...]
גם לזיכרונות שלך אחדור, כמו חיידק טורף, ארוקן את גרעין התא, אעצב מחדש את החיים שלך, אתן צורה לכעס, אזקק את הייאוש, אסגנן את הפחד ששורט אותי בלילות, אצפה בכאב מתפוגג וביופי גובר כשהקוד הגנטי של גרעין התא יתחבר לסדר אחר והחלבונים ייַצרו קישורים חדשים בין תאי העצב הישנים – אלה שלא מתו – לאלה שכבר מתו אין תחליף, המוח לא יוכל ליצור תאי עצב חדשים. בגלל העצב. רק ציפוי התא שלך יישאר כמו שהיה – אמת בחוץ ושקר בפנים. דומה אך שונה. מעטפת עור מלאה אוויר. מוזיקת רקע אינסטרומנטלית נקייה תרכך את הפערים בין המקום לזמן ותתזמן אותם למשמעות אחרת. אמנותית.
מתוך "שוש"
בחומר אחר, הסברת לי, זה מקבל משמעות לגמרי אחרת. אז לא הבנתי על מה את מדברת. [...]
גם לזיכרונות שלך אחדור, כמו חיידק טורף, ארוקן את גרעין התא, אעצב מחדש את החיים שלך, אתן צורה לכעס, אזקק את הייאוש, אסגנן את הפחד ששורט אותי בלילות, אצפה בכאב מתפוגג וביופי גובר כשהקוד הגנטי של גרעין התא יתחבר לסדר אחר והחלבונים ייַצרו קישורים חדשים בין תאי העצב הישנים – אלה שלא מתו – לאלה שכבר מתו אין תחליף, המוח לא יוכל ליצור תאי עצב חדשים. בגלל העצב. רק ציפוי התא שלך יישאר כמו שהיה – אמת בחוץ ושקר בפנים. דומה אך שונה. מעטפת עור מלאה אוויר. מוזיקת רקע אינסטרומנטלית נקייה תרכך את הפערים בין המקום לזמן ותתזמן אותם למשמעות אחרת. אמנותית.
מתוך "שוש"
השפה היא נשק
הרגש שחשתי כילדה בנוגע לשפה היה הפחד מההתפרצויות הבלתי מרוסנות שלי כלפי אנשים שהאשמתי באטימות ובשימוש חסר הצדקה בכוח כלפי הזולת. הייתי נזופה בידי הוריי על דיבור לא מנומס אל קרובי המשפחה והשכנים, ובידי מוריי – על התחצפות להנהלה ולמורים ועל חשש להמרדה של התלמידים בשכבה. "הפה הגדול שלך", אמרו לי ההורים. השפה היא נשק.
הרגש שחשתי כילדה בנוגע לשפה היה הפחד מההתפרצויות הבלתי מרוסנות שלי כלפי אנשים שהאשמתי באטימות ובשימוש חסר הצדקה בכוח כלפי הזולת. הייתי נזופה בידי הוריי על דיבור לא מנומס אל קרובי המשפחה והשכנים, ובידי מוריי – על התחצפות להנהלה ולמורים ועל חשש להמרדה של התלמידים בשכבה. "הפה הגדול שלך", אמרו לי ההורים. השפה היא נשק.
עוד בבית אבי חי
סדר בוקר
וידאו
28.03.24
מבוקש מקום: מופע הסיום של קבוצת אקורד
עם:
דוד לביא, שי-לי ג'משיד וקבוצת אקורד
11.04
ה' |
20:30
מקומות שמורים: ערב שירה צעירה
עם:
תומר-דבורה קהת-שור, עדו ניצן, מעיין לואיס, חברות קבוצת ״מישהו לכתוב איתו״
08.04
ב' |
19:00
סדר בוקר
וידאו
27.03.24
Parashat Tzav | The Thanksgiving Offering as a Secret to a Balanced Life
עם:
Rabbi Shai Finkelstein
אנגלית
וידאו
26.03.24
סדר בוקר
וידאו
26.03.24
עיון
וידאו
22.03.24
סדר בוקר
וידאו
21.03.24
סדר בוקר
וידאו
20.03.24
סדנת כתיבה לילדים במסגרת התחרות "סיפור קצר על אוצר"
עם:
נטעלי גבירץ (אדם צעיר)
zoom
22.05
ד' |
17:00
סדנת כתיבה לילדים במסגרת התחרות "סיפור קצר על אוצר"
עם:
רן כהן אהרונוב (ילדי בית העץ)
zoom
02.05
ה' |
17:00
The First Jews of Ancient Greece
עם:
Dr. Katherine Aron-Beller
zoom
08.05
ד' |
7pm (12pm EDT)
The Rhomanian Jews of Byzantine
עם:
Dr. Katherine Aron-Beller
zoom
15.05
ד' |
7pm (12pm EDT)
The Sephardi Jews and Sabbatai Zevi
עם:
Dr. Katherine Aron-Beller
zoom
22.05
ד' |
7pm (12pm EDT)
Greek Jewish Life in the Twentieth Century
עם:
Dr. Katherine Aron-Beller
zoom
29.05
ד' |
7pm (12pm EDT)
ספרות ושירה
וידאו
19.03.24
Parashat Vayikra | Who is This Book Written For?
עם:
Rabbi Shai Finkelstein
אנגלית
וידאו
19.03.24