20 בום

כל 20 יום חייל מתאבד – כך עולה מנתונים שפרסם הצבא לאחר פרשת הבלוגר "אישתון". בעקבות הפרסומים שב יוסי עין-דור אל תחקיריו בנושא, שהחלו לפני שלושה עשורים ונתקלו בחומות בצורות

הרשת רוחשת ורוגשת בשבועות האחרונים בעקבות מעצרו של הבלוגר "אישתון" על ידי מצ"ח ומשטרת ישראל, לאחר הפרסומים שלו על התאבדויות חיילים. גם בעיתונות הכתובה פורסמו מאמרים וכתבות בעקבות המעצר, ובהן מחאה נגד חקירתו, שהינה לטענתם פגיעה בחופש העיתונות.שתיקה והשתקה. (Thinkstock)

"אישתון" חיפש נתונים על מספרם המדויק של חיילי צה"ל המתאבדים מדי שנה וטען כי המספר האמיתי גבוה יותר מזה הנטען בפרסומים הרשמיים של משרד הביטחון. פתאום היתה לי תחושה של דז'ה-וו. כבר לפני 23 שנה עלה בי הרעיון לעשות סרט דוקומנטרי על הנושא, ומאז הצעתי  כמה וכמה פעמים לרשתות טלוויזיה שונות לעשות תחקיר עומק וסרט בנושא. כל ההצעות נדחו על הסף.
מה לי ולזה? כשהייתי תלמיד תיכון, היה לי חבר טוב שאחיו התאבד בעת שירותו הצבאי, אבל אז אסור היה לדבר על זה; זו היתה בושה נוראית.


ב-1990 הייתי עיתונאי ואיש טלוויזיה בעל ותק כבר כמה שנים, ובד בבד עם הכתיבה בעיתון עבדתי כפרילנסר בתוכנית התחקירים "מבט שני" – אז ספינת הדגל של הערוץ הראשון. העורך אז היה מי שקיבל את הכינוי "מר טלוויזיה", חיים יבין. הוא היה הראשון שבאתי אליו עם ההצעה לעשות סרט על התאבדויות חיילים בצה"ל. העניין ישב לי עמוק בראש כנראה, וכשחיפשתי נושאים לסרטים ולתחקירים מעניינים, הגעתי לזה. יבין שמע את ההצעה והסכים. "צא לדרך", הוא אמר לי ונתן את התחושה שיש על מי לסמוך. התנאי שלי היה שאני אהיה התחקירן וגם הבמאי, וכך הוסכם.

כבר אז הממצאים מהתחקיר היו מדאיגים. מטבע הדברים, את הפגישות עם גורמי צה"ל השונים השארתי לסוף. קודם אספתי נתונים כדי שאוכל לעמת את הרשויות איתם. והנה, לפתע, כעבור ארבעה חודשים מאז התחלתי לעבוד על התחקיר, אני מקבל שיחת טלפון בהולה ממר טלוויזיה, שקרא לי לבוא לרוממה. באתי. תראה, יוסי, אמר לי יבין, ראש אכ"א פנה אליי ואמר שנודע לו שאתה עובד על סרט בנושא התאבדויות חיילים. לדבריו, מחקרים מראים שככל שמדברים יותר על הנושא, כך זה נותן לגיטימציה לאלה שחושבים על התאבדויות ולעודד אותם לעשות מעשה. בסוף שיחתנו אמר יבין כי החליט לבטל את המשך העבודה על הסרט מכיוון שאינו מוכן שאפילו חייל אחד ייפגע בגללו. לכאורה, נימוק משכנע למדי.

במאמר מוסגר יש לומר כי אכן קיימות טענות שפרסומים, והטלוויזיה במיוחד, יכולים ליצור "אופנה" ושאירועים אלימים מעודדים "גלים" של תופעות דומות. בין היתר התייחסה לכך פרופסור דינה גורן (בספרה "תקשורת ומציאות – מושגי יסוד בתקשורת המונים"). אלא שעל כל מחקר כזה יש מחקר אחר הטוען טענה הפוכה, וכך גם עניתי ליבין. הנה, גורן מביאה בספרה דוגמה למחקר שדה שנערך בשיתוף ה-BBC הבריטי, בעקבות גל התפרעויות רחוב אלימות שאירע באנגליה בקיץ 1981. המחקר בדק אם המתפרעים הושפעו וקיבלו עידוד מסיקור אירועי אלימות קודמים שראו בטלוויזיה. תשובת המתפרעים היתה חד משמעית – לא ולא.

זה טבעו של מחקר - חזרתי ואמרתי ליבין - אין תשובה חד משמעית. יבין בחר לוותר ואף הציע שנעשה סרט אחר שעניינו "כיצד צה"ל דואג גם לנפשו של החייל, ולא רק לגופו". מובן שסירבתי. נושא ההתאבדויות בצה"ל המשיך לבעור בעצמותיי.

" עברו שנים, אני הייתי עסוק באירועי היום יום השוטפים בחדשות ערוץ 2, אבל ידעתי שאני עוד אעשה על זה סרט, כי זה חשוב, כי יש בזה עניין ציבורי ממדרגה ראשונה, כי זה מעניין. וכך, בשנת 2007 פניתי לבמאי והמפיק הדוקומנטרי עמית גורן, ויחד פנינו לכל מיני קרנות וגופים משדרים וניסינו לעניין אותם בנושא. אבל יוק, איש לא רצה לגעת בזה "
עברו שנים, אני הייתי עסוק באירועי היום יום השוטפים בחדשות ערוץ 2, אבל ידעתי שאני עוד אעשה על זה סרט, כי זה חשוב, כי יש בזה עניין ציבורי ממדרגה ראשונה, כי זה מעניין. וכך, בשנת 2007 פניתי לבמאי והמפיק הדוקומנטרי עמית גורן, ויחד פנינו לכל מיני קרנות וגופים משדרים וניסינו לעניין אותם בנושא. אבל יוק, איש לא רצה לגעת בזה. אולי עכשיו, כשהנושא עלה על פני השטח, אפשר לפרסם גם את תקציר הסרט – שלו קראנו "10 בום" – כפי שהועבר לקרנות. הנה הוא, כמעט במלואו:

 

דו"ח פנימי של צה"ל, שחובר על ידי סא"ל שמואל יאנה, מי ששימש במשך שנים אחראי על המחקרים בנושא התאבדויות חיילים מטעם מחלקת מדעי ההתנהגות באגף כוח אדם בצה"ל (ממד"ה), קובע במפורש כי צה"ל לא פועל למנוע התאבדויות. הטענה המרכזית שלו היא כי בצה"ל לא מיישמים המלצות של דו"חות קודמים שנכתבו כבר בשנות ה-70. הדו"ח קובע כי למרות ההמלצות הרבות במשך השנים, דבר לא נעשה, והן נותרו במגירה. סא"ל (מיל') יאנה קובע כי לא חל צמצום של מקרי ההתאבדויות, והממוצע השנתי עומד על ארבעים חיילים מתאבדים בשנה. סא"ל יאנה: "יש קשר של שתיקה... יצאתי מאוכזב ומתוסכל".


במלחמות ישראל נהרגו כ-22 אלף חיילים. יותר מ-2,000 מהם התאבדו, כלומר, עשרה אחוזים. כל עשרה ימים בממוצע מתאבד חייל. זהו מספר אסטרונומי שניתן היה לצמצמם, אם הטיפול בסוגיה היה ראוי.

80 אחוז מהמתאבדים הם חיילים סדירים,15 אחוז מילואימניקים, והשאר אנשי קבע. 95 אחוז מהמתאבדים הם בנים. הנתונים הללו יכולים להצביע גם על מאפייני המתאבדים ועל הסיבות. רוב המתאבדים עושים את המעשה בחצי השנה הראשונה לשירות הצבאי. הסיבות העיקריות: הנגישות לנשק, הזמינות והמצב המשברי שאליו נקלע החייל. לכ-80 אחוז מהמתאבדים לא היה אבחון מוקדם של ליקוי נפשי, מה שמוביל את סא"ל יאנה למסקנה כי הליקוי העיקרי נמצא במערכת האבחון והשיבוץ של צה"ל. ההמלצות שהגיש בדו"חות שחיבר נועדו לאתר סימנים מקדימים לגבי חיילים שעלולים להתאבד עוד בשלבי המיון והשיבוץ, בעיקר באמצעות מידע על העבר שלהם, עוד לפני הגיוס והרצונות שהביעו להתאבד. רוב הסיבות להתאבדות, אומר סא"ל יאנה, אינן קשורות לצבא.

הצבא הפיק סרט פנימי שנקרא "הנעלם", סרט שנועד להקרנה בין חיילי צה"ל, העוסק בהתאבדות של חיילים. בסרט יש הסברים לחיילים כיצד לזהות סימנים של מצוקה אצל חבריהם. אלא שהסרט הזה מעולם לא הוקרן ולא שודר, הוא פשוט נגנז. סא"ל יאנה טוען כי זהו המשכו של הקו המנחה: השתקה.החליט לוותר על הסרט (פלאש90)

הסרט "10 בום" אינו בא להפנות אצבע מאשימה כלפי הצבא כגורם להתאבדות החיילים. הוא מפנה אצבע מאשימה כלפי הצבא לגבי אופן הטיפול שלו בתופעה. אולם, זה רק חלק אחד של הסרט. חלקו השני והמרכזי לא פחות הוא סיפורם של בני המשפחות של החיילים שהתאבדו והדרך שבה הם מתמודדים עם השכול, היחס החברתי כלפיהם ורגשי האשם שהם נושאים על גבם ועל מצפונם".

 

כשהתפוצצה פרשת "אישתון" רתחתי מזעם. כעסתי על הצביעות, על חוסר היושרה של התקשורת. איפה הייתם כל השנים? למה שיתפתם פעולה עם השתיקה וההשתקה? כמה התאבדויות יכלו להימנע ולא נמנעו כי איש לא דיבר על זה?


בעקבות הפרסומים האחרונים, צה"ל חזר ובדק, והנתון הרשמי האחרון מדבר על 237 חיילים שהתאבדו בעשר השנים האחרונות. סטטיסטית – חייל מתאבד אחד בכל שלושה שבועות. גם עם הנתונים החדשים אלה, אילו הייתי עכשיו הורה לחייל צעיר, הייתי מודאג ממש. במקום "10 בום", עכשיו זה "20 בום". נחמה פורתא.

עוד בבית אבי חי