להתחבר לתנועת החיים

"בכתיבה יש תועלת אמיתית. התועלת הזאת נובעת מכך שמרביתנו לא מצויים משך מרבית זמן חיינו במגע עם טבעה האמיתי, הזורם לחלוטין, של המציאות". המשורר והמתרגם אלכס בן ארי על היכולת של הכתיבה לעצור את ההתנהלות האוטומטית שלנו

סליל


הַאִם אֶזְכֹּר הַלַּיְלָה
, עַל מִטָּתִי

אֶת אֲרֶשֶׁת פָּנָיו שֶׁל הַגֶּבֶר בְּשֻׁלְחַן הַקָּפֶה לִשְׂמָאלִי

הַבֹּקֶר. אֶת הָאֹפֶן הֶעָדִין, הַמְּכֻנָּס, בּוֹ נתכרכמו פָּנָיו

לְאַחַר דִּין וּדְבָרִים קָצָר עִם הַמֶּלְצָרִית? וְהַאִם אֶזְכֹּר

אֶת רְצוֹנִי הָעַז לִזְכֹּר וְאֶת הַלִּטּוּף הָרַךְ עַל עָרְפּוֹ שֶׁל הַשִּׁיר הַזֶּה

כְּשֶׁהִסֵּס לְרֶגַע בְּהִכָּתְבוֹ וְאֶת חֶרְדָתִי שֶׁטֶּרֶם הַלִּטּוּף,

שֶׁבְּצֵל מְאוּצַתָה הִבְחַנְתִּי רַק לְהֶרֶף מֻקְדָּם יוֹתֵר הַבֹּקֶר

וְאֶת בְּעָתַת גּוּפָה הַחוּלְדַתִי שֶׁנִּגְלָה לִי עִם פְּקִיחַת עַיִן רִאשׁוֹנָה,

מְעַט בְּטֶרֶם הַשָּׁעוֹן, מְכַרְסֶמֶת דְּבַר מַה בַּקַּרְקָעִית

וַחֲטַף הַקִּימָה.

 

עומק – שטח

עליתי מברית המועצות בגיל שלוש וגדלתי לתוך העברית כשפת אם. היא היתה השפה הכמעט בלעדית בבית מהרגע " תרגום, במהותו,הוא תרגול בהתבוננות פעילה. כלומר, התבוננות עד כדי יכולת לדבר מגרונו של הדבר שבו אתה מתבונן. ההתבוננות המשתתפת הזאת - לא רק שאיננה מרחיקה אותך מן החיים, אלא להפך - מעצימה את היכולת שלך להיפגש איתם בתוך חייך. היא מעדנת בדיוק את המקום בתוכנו שמתנגד לזרימה, שנאבק כל העת על שלו " הראשון. הרוסית נותרה נחלתן של החופשות הארוכות אצל סבא וסבתא, שמעבר לעובדה שלא דיברו עברית כל כך טוב, ראו שליחות בהנחלתה ובטיפוחה של הרוסית אצלי. אצלם נשלחתי לאורך חופש גדול ארוך במיוחד אחד למורה פרטית מהזן הרוסי הקלאסי, ואיתה קראתי את "ילדות, נערות, עלומים" של טולסטוי. מהחודשיים הללו אני זוכר כחוויה חזקה מאוד דווקא את ההיתקלות, לראשונה,בקושי לקרוא. בניגוד לספרים בעברית, שאותם גמאתי בקצב מסחרר, כאן היה מאבק על כל מילה כמעט: הגייתה, משמעותה, חיבורה לשאר המילים במשפט. אבל לצד הקושי, היתה גם חדוות הגילוי הגדול של הכוח והעושר שיש בקריאה המושהית של טקסט, בפירוק הקריאה למרכיביה הבסיסיים. לא יהיה מוגזם לומר שאופן הקריאה הזה נהפך מאז לדרך העיקרית שבה אני קורא טקסטים בכלל, ושירה בפרט.

באמצע שנות ה-20 שלי היה לי מאורע לשוני נוסף, והוא המפגש עם התכנות. תוכנה היא סוגה שכתיבתה משלבת תביעה אבסולוטית לדיוק עם רזון מוחלט של השפה. אין בשפות מחשב שום אמצעים אמנותיים, כמובן, הקשרים מילוליים, משחקי מילים, ריבוי משמעויות וכן הלאה. זהו טקסט של פני השטח בלבד. תיאור מדוקדק, ריאליסטי לחלוטין, של נוף מנטלי. נוסף על כך, כל "מילה" בתוכנת מחשב היא הרת גורל; היא יכולה להיות ההבדל בין תוכנית שעובדת לתוכנית בלתי שימושית לחלוטין. שתי התכונות האלה, הרזון הלשוני והדיוק, הן אימון נפלא למשורר, בייחוד אם לבו, כמו לבי, נתון להייקו למשל.הכתיבה מתחילה מנקודה בלתי אפשרית. בן ארי (צילום: מוטי קיקיון)

 

קוֹרֵא שִׁיר שֶׁל בָּאשוֹ

בְּצַד הַדֶּרֶךְ

מְקַמֵּט וְזוֹרֵק.

ראשי – שניוני

ביסודו של דבר, אני תופס את הלשון כעניין שניוני, כתיווך אל המציאות. תיווך שהנחיצות שלו היא שאלה פתוחה מביחינתי כל השנים עד היום, כמו גם השאלה האם רב הנזק של השימוש בה על התועלת. תנועת החיים עומדת הלוא, מעצם טבעה, בחיכוך עם הלשון והכתיבה. תנועת החיים היא בלתי פוסקת ובלתי רציפה (כלומר, בלתי נרטיבית), ואילו הכתיבה (והקריאה) היא בעלת טבע סטטי, מגדיר, תוחם. לכן כתיבה שמנסה לגעת בתנועת החיים, כלומר, כל כתיבה רצינית (בניגוד לכזו שמנסה רק לבדר או לשכנע למשל), מתחילה מנקודה בלתי אפשרית, נידונה מראש להיכשל, והדברים ידועים. אבל אילו התמונה היתה כל כך חד ממדית היה קל ומתבקש פשוט לזנוח את הכתיבה. זה לא המצב. הסיבה היא שבכתיבה יש תועלת אמיתית. התועלת הזאת נובעת מכך שמרביתנו לא מצויים משך מרבית זמן חיינו במגע עם טבעה האמיתי, הזורם לחלוטין, של המציאות. המגע שלנו עם הטבע הזה שלה מצומצם לרגעים בלבד, אם בכלל. בשאר הזמן אנחנו מדירים את עצמנו מן האמיתי לטובת עיסוק בעולמנו הפנימי, על פחדיו, תענוגותיו, שאיפותיו, מאבקיו וכיוצא באלה. לכתיבה (ולקריאה) יש היכולת לעצור את ההתנהלות האוטומטית הזאת ולחבר אותנו חזרה לתנועת החיים. בזה ערכן הגדול.

שפה היא בדיוק מה שנתון בהוראה המילולית הפשוטה של המילה הזאת, כלומר, היא "קצה". מקום שמעבר לו אין עוד מילים - רק מציאות בלתי ניתנת לניסוח, תנועת החיים כמות שהם. לכתיבה יש הכוח להוליך את הכותב או הקורא עד הקצה הזה ולאפשר לו מגע עם הלא-מילולי, לחבר אותו לתנועת החיים האמיתית. אבל הסגולה הזאת של הכתיבה נקנית במחיר כבד, שכאמור, אינני בטוח עד היום אם הוא מחיר שכדאי לשלם אותו.

מהו המחיר? ראשית, כתיבה לא רק נוגעת בחיים, אלא הטקסט, מרגע שהוא נעשה עובדה מוגמרת, פועל גם בכיוון ההפוך: הוא מושך החוצה, מונע את המגע עם המציאות כשלעצמה. הוא נעשה יקר לנו, ולכן תובעני. איננו פשוט מניחים לו ועוברים הלאה. אנחנו כורים ממנו הון רגשי, תחושת ערך עצמי, אנחנו מתמכרים ליכולת שלנו לייצר טקסטים "טובים", אנחנו מפרסמים טקסטים וכך יוצרים לעצמנו פרסונה ציבורית שמזינה אותנו ולכן אנו חשים שאנחנו חייבים להמשיך ולכלכל וכן הלאה. כל המפעל הגדול הזה שצומח סביב טקסט, שביסודו פשוט הצביע לרגע על משהו אמיתי בעולם, מדיר אותי מן המגע עם החיים עצמם לטובת "העולם הפנימי", כלומר האגו וגרורותיו. שנית, כשהכתיבה מביאה אותך פעם אחר פעם אל הקצה הזה, אל היכולת לגעת בחיים עצמם, ובעיקר אם זו הדרך היחידה או העיקרית שזמינה לך לחוות את המגע הזה, אתה עשוי, עם הזמן, לפתח נכות, להיות מסוגל לפגוש את המציאות רק כך, רק לרגעי "שיא" מרוכזים, רק כאורח לרגע. לפיכך, במקום להרחיב עוד ועוד את היכולת שלך לחיות, אתה מקבע את יחסיך עם המציאות לכלל "פינת ליטוף".

 

גַּם בְּשִׂיא קְפִיצָתוֹ

אֵין הַחַרְגּוֹל

מְדַמֶּה שֶׁהוּא עָף.

 

שלך – שלי

כהמשך לזה – תרגום הוא עונג עצום. הוא צורה עלית של מפגש. אין בו דבר מהסכנות של הכתיבה שכתבתי עליהן קודם לכן. תרגום, במהותו,הוא תרגול בהתבוננות פעילה. כלומר, התבוננות עד כדי יכולת לדבר מגרונו של הדבר שבו אתה מתבונן. ההתבוננות המשתתפת הזאת - לא רק שאיננה מרחיקה אותך מן החיים, אלא להפך - מעצימה את היכולת שלך להיפגש איתם בתוך חייך. היא מעדנת בדיוק את המקום בתוכנו שמתנגד לזרימה, שנאבק כל העת על שלו. תרגום דורש כישורי ויתור על ה"שלי" והתמסרות למה שנחוץ לטקסט שאתה מתרגם. מובן שאפשר גם אחרת; אפשר לתרגם מתוך אדנות, מתוך הכפפה של המתורגם לצרכיך, אבל אפילו אז הפעולה של התרגום לפחות חושפת בפניך בזמן אמת את הצורך שלך לעשות את זה.

 

מִקְּצֵה גִּבְעוֹל

שַׁבְּלוּל צוֹפֶה

אֶל דִּמְמַת הָעֵמֶק


דיוק – זילות

בכתיבה מהותי לי להתעקש על דיוק. דיוק הוא חיים וחוסר דיוק הוא היפוכם של חיים. לשון אחר: המציאות כשלעצמה מדויקת לחלוטין, לכן היכולת שלך לדייק במילים והיכולת התאומה שלה לזהות חוסר דיוק זהה בעיניי ליכולת שלך לחיות במלאות. ויתור על דיוק כערך גבוה בתוך התרבות הופכת אותה למדודלת, לנטולת עניין, לרפה. על העניין הזה ראוי להתעקש. זה הדבר שמוציא אותי מהבית ללמד קריאת שירה.

מנגד, מה שמקומם אותי נמצא לא בכתיבה, אלא במעבר מכתיבה לפרסום. מרשות היחיד לרשות הרבים. הכול לגיטימי בדל"ת אמות, אבל מרגע הפרסום, יש דברים שהופכים בעיניי ממש לעבירות שבין אדם לחברו. אני מדבר בעיקר על עריכה. כלומר, על היעדרה או, גרוע מזה, על הכרזה שהיא קיימת, כשלמעשה היא נעדרת. הסימפטום הנפוץ לכך הוא ספרי שירה עבים הרבה יותר מדי. שירים שאילו היו מניחים להם זמן מה ואז שבים אליהם טרם פרסומם, היה מתבהר מיד שאין בהם צורך. הקלות שבה מטריחים אותי כקורא אפילו בשני שירים לא נחוצים בספר מקוממת אותי. מפרסמים כאילו אין זה גובה שום מחיר, כמו שרופאים ממטירים תרופות מיותרות. אבל המחיר הוא עצום. קריאת טקסט ברצינות דורשת התמסרות גדולה.

מספר הטקסטים שאתה יכול לקרוא באמת בחייך, להתמסר להם ברצינות גמורה, ספור מאוד. לבקש את זה מקורא זה לבקש הרבה מאוד, ולכן זה צריך להיעשות מתוך תחושת אחריות כבדה. " הותי לי להתעקש על דיוק. דיוק הוא חיים וחוסר דיוק הוא היפוכם של חיים. לשון אחר: המציאות כשלעצמה מדויקת לחלוטין, לכן היכולת שלך לדייק במילים והיכולת התאומה שלה לזהות חוסר דיוק זהה בעיניי ליכולת שלך לחיות במלאות. ויתור על דיוק כערך גבוה בתוך התרבות הופכת אותה למדודלת, לנטולת עניין, לרפה. על העניין הזה ראוי להתעקש "

מקומם בעיניי שתחושת האחריות הזאת איננה נפוצה דיה. הברירה הקפדנית של מה לפרסם רחוקה מלהיות הכלל. במקומה שולטים בכיפה ערכים אחרים, למשל, כמות ותכיפות הפרסום, קלות העיכול של הטקסט, עוצמת הריגוש המיידי שהוא מעורר וכיוצא באלה. איזה אבסורד לחשוב שהרבה זה טוב, ועוד בשירה! האם זה לא חשוד שאלפי עמודים של שירה גדולה מתפרסמים בכל שנה? אה, לא כולה שירה גדולה? באמת? אז למה לעזאזל מפרסמים אותה? מה כל כך דחוף?

אין לי טרוניה כלפי מי שמנסה בכל כוחו לדייק ולא להטריח ובכל זאת מוציא לאור משהו לא טוב מספיק. אני לא אומר שצריך לחכות לנצח או להגיע למצב של אימת פרסום, ולעתים יצירות רעות נחוצות להתפתחותו של יוצר, אבל זו לא צריכה להיות האווירה השלטת. האקלים צריך להיות שקט, מכוונן לאתיקה פנימית להוציא לרבים רק מה שהכרחי.

 

אֲנַחְנוּ עוֹסְקִים בַּדָּבָר הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר בְּעוֹלָם

כָּלְשֶׁהוּ. אֲנַחְנוּ מַעֲקֶה לְעַצְמֵנוּ

מָקוֹם לְעַצְמֵנוּ לִנְבֹּט.

בַּחֶדֶר הַזֶּה, בּוֹ שְׂפַת אִמֵּנוּ מוּבֶנֶת, נוּכַל לְהַחְרִישׁ,

הוֹמִים כְּיוֹנִים שְׂבֵעוֹת, מְרַשְׁרְשִׁים בִּנְיָרוֹתֵינוּ

גּוֹזְרִים וּמַדְבִּיקִים מִלִּים

בַּהֲמֻלָּה יַלְדוּתִיתשְׂמֵחָה

שֶׁל בַּיִת לָכוּד בְּסַעֲרַת שְׁלָגִים.

 

שַׁרְשֶׁרֶת אִיִּים בּוֹדְדִים אֲנַחְנוּ.

טְרוּפֵי סְפִינוֹת מִבְּלִי שֶׁהִפְלַגְנוּ.

אִישׁ עַל אִיּוֹ נְגַלֶּה אֶת הָאֵשׁ

נַמְצִיא כְּתָב. נַצִּיב דַּחְלִילִים בִּשְׂדוֹתֵינוּ

לְהַרְחִיק אֶת הַבְּדִידוּת.

אַךְ יֵשׁ וְרֵאוֹתֵינוּ חֲזָקוֹת

וְנִקְרָא אִישׁ לְרֵעֵהוּ מִבַּעַד לְרוֹדָנוּת הַיָּם.

קְרֵבִים לְאַט. בִּמְשׂוּרָה. בְּחֶסֶד.

בְּכֹחַ תְּנוּעָתָן שֶׁל יַבָּשׁוֹת.

 

אלכס בן ארי, משורר. ספרו "ימים סמויים" ראה אור בהוצאת כרמל בשנת 2008. עוסק גם בתרגום ובכתיבה על שירה ועל עניינים שסביבה. הדברים מתפרסמים מעת לעת בכתבי עת שונים וכן בבלוג שלו.

 לבלוג של אלכס בן ארי: http://www.thatblessedwood.com

 

 

עוד בבית אבי חי