הארוס שממשיך בקו ישר

הכותבת והעורכת נעמה צאל רואה את המשכיות התנועה מהציורים ששרבטה בתוך ספרי הילדות עד הסימונים בספריו של קנז. בשיחה עם עינת יקיר היא מתחקה אחר קו ישר שקושר בין שתיקה, תשוקה, פירוק והפריה

מלכה החלה לצבוע את קירות המחסן שלו בוָרוֹד. עכשיו הֶרשוֹן החליף אותה, לראשונה, מאחורי הדלפק. גבוה מדי, חשוף, בחלל המרכזי של החנות, הרשון נתקל בחזיות שמלכה תלתה לראווה מעל לדלפק עם הראש; כמו ילד מגודל הוא עומד שם עכשיו, הוא חשב, מביט סביבו, נעוץ שם כמו קוץ: ילד מגודל; ילד מגודל שמצפה לבוחן פתע, ורק מייחל בשקט שעד שמלכה תחזור, לא תיכנס אף לקוחה.

מתי כל זה התחיל לתפוס תאוצה: לפני שבועיים הגיע החבר של מלכה מהקיבוץ. הוא הביא לה תפוזים בשקית ועמד במבוא החנות, בין שלל החזיות שחסמו את קרני האור מבחוץ. שחוח ורזה, חיכה בפתח עד שמלכה שמה לב לנוכחותו – וכשקמה באחת, הזיזה כיסא בחריקה, הזמינה אותו פנימה (משהו מאחוריה נפל) – החבר קירב אליה בזהירות כיסא, והתיישב. ממקומו במחסן הרשון עצר, כתמיד, והקשיב לזה: אל הצלילות החדה שחלחלה פתאום, באחת, אל תוך האוויר הדחוס של החנות; אל החיזור הארוך, הנואש, חסר כל ציפייה להתממשות; אל העיקשות הזו, היוקדת, נוכח אשתו.

(מתוך "איך שמְסַפּרים", סיפור בכתובים)

 

נשי מאד

התחלתי לדבר בגיל די מאוחר, בסביבות גיל שנתיים, יחד עם אחי הקטן, שהתחיל לדבר כשהיה כבר בן שנה. אולי חיכיתי שיהיה לי עם מי לדבר; אולי העדפתי להמשיך לשתוק אבל הוא התחיל והייתי צריכה גם, כלומר איזה אלמנט תחרותי בין ילדים שהתחיל אצלי את הדיבור. תמיד הנסיגה לשתיקה היא המצב הטבעי שלי, תמיד אני צריכה לחזור לשם, אחרי יום עם הרבה דיבור; אבל מצד שני, הדבר הזה של דיבור שנולד מתוך דיבור, שחייב להיות שם מישהו אחר מדבר כדי שגם אני אדבר – כלומר שאין לי דיבור, אלא רק דיבור עם – זה נכון, זה גם היום ככה, מאוד. כי גם כשאני כותבת אני תמיד מחכה שיהיה לי עם מי לדבר. " הרגשתי תמיד שאני מאוד יהודייה, אבל איכשהו, דרך התיווך של בית ספר וכו', קודם כול זה נקשר אצלי תמיד בעיקר לשואה ולסוג הפחד הזה שנמצא שם ברקע, בהקשר הזה. אבל בשנה האחרונה הבנתי באופן עמוק מאוד את זה שאני יהודייה איכשהו בגלל הדבר הזה, של הנטייה להתעסקות, הצורך שמתעורר, מיידית, להתעסק עם טקסטים, לעשות איתם דברים, להרוס ולהפרות "

לפני שדיברתי, הייתי מציירת בתוך ספרים, כאילו – היו הספרים האלה, המילים האלה, והיה צריך לעשות איתם משהו. לא היו לי עדיין מילים והיו לי הרבה צבעים של קראון וציירתי בין המשפטים. לא מזמן פתחתי בטעות ספר אחד כזה אצל ההורים שלי, וחשבתי שזה נכון, מה שאומרים על מיניות של ילדים, שהמיניות כבר קיימת בשלבים הכי מוקדמים של הינקות; כי הסתכלתי על כל הצבעים האלה והקווים החדים והצבעים השונים וההתפלשות – וחשבתי שהרבה תשוקה יש שם, ודחף, תחושה של התעסקות. תשוקה עמוקה – קצת אלימה אולי גם – של פירוק, וגם של הפריה. ונזכרתי שהרי היתה שם בחירה, שהיה בה משהו ארוטי גם: כי היו ספרים שעוררו את הדחף הזה והיו כאלה שהמשיכו להיות מונחים בצד, לא עוררו כלום, הייתי אינדיפרנטית לגמרי לגביהם; והיו הספרים האלה הקטנים של הכריכה הרכה שלקחתי ליד – ותמיד פרוזה, אף פעם לא שירה, תמיד הצפיפות של הפרוזה, והמילים הארוכות ואז פתאום הפוגה – ואז כניסה שלי עם טוש ורוד בוהק. זה די נורא האמת; אבל אמא שלי נתנה לי. אני צריכה לשאול אותה באמת. כי נדמה לי שהיא קנתה עבורי באיזשהו שלב ספרים מכריכה רכה כדי שלא אהרוס את הספרים שלה שאותם העבירה למדפים למעלה (שאהבתי את הריח שלהם – זה אני זוכרת מאוד, את הריח של הדפים הקצת חומים של הספרים הזולים האלה), והיא פשוט נתנה לי לעשות בהם שמות. זה יקר מאוד שהיא אפשרה את זה, כי לעצור את זה היה בעצם לעצור את הארוס שממשיך בקו ישר עד היום.

נניח אני רואה היום את הספרים של קנז אצלי, שעליו כתבתי את הדוקטורט, איך שהם נראים. בעצם זה המשך של אותה התנועה. ובאמת כנראה אולי חיכיתי למלים; אח שלי פנה להתעסקות עם חומרים כמו חימר ופלסטלינה, אני ברגע שהיו לי המילים עזבתי. פעם אחת עשיתי פסל של פיל מחימר ואז עזבתי אותו, זה שיעמם אותי. נניח המילה הזו עכשיו, קודם, התעסקות – היא קצת מכוערת בעיני; להתעסק. זו לא מילה יפה. מבחינה צלילית. אבל היא מעוררת בי את הצורך להתעסק איתה כי היא מעניינת אותי גם. באמת יש בזה משהו ארוטי וארוס לא תמיד נולד מעדינות וגם לא מאהבה, ולא תמיד "יפה". רוב הפעמים בעצם לא.אני מרגישה קשורה מאוד לכותבות ולכותבים חשדנים. צאל

לכן מרתק אותי מה שעושים עם מילים ברחוב, היציאה שלהן החוצה להפקרות, מה שעושים איתן ב"תרבות": בשלטים. בשלט של סלקום, למשל – "המשפחה הכי גדולה בעולם" – זה נניח מקומם אותי, אבל יחד עם זה גם מרתק אותי. מה שקורה למילה משפחה, עם הסגול הזה מסביב, והלב הוורוד הזה כמסגרת. והפיתוי הגדול שבזה שלגמרי לא פוסח עלי. לכן אורלי קסטל-בלום מרתקת אותי, כי את הדברים האלה היא לשה, בדיוק עם האזורים האלה היא מתעסקת. או נטליה גינזבורג ב"לקסיקון משפחתי" שעכשיו תורגם מחדש, המילים של המשפחה, או הנגיעה האחרת מאוד באזורים האלה של רונית מטלון ב"קול צעדינו", או אַת (עינת) ב"ימי חול", שאני עוד רגע מסיימת לקרוא, וכבר עשה לי שמות במוסיקה הפנימית שלי, שינה לי את המוסיקה הפנימית. אני לא יודעת למה ציינתי רק נשים. נדמה לי שזה לא מקרי. אני לא יודעת איך לחשוב על זה עכשיו, אבל ברור לי שזה נשי מאוד, וגם יהודי מאוד.

יהודי מאד

בשנה האחרונה אני נמצאת במכון הרטמן עם חוקרי תלמוד סביבי ורק עכשיו הבנתי עד כמה הנטייה הזו קשורה מאוד ועד כמה באמת אני יהודייה. הרגשתי תמיד שאני מאוד יהודייה אבל איכשהו דרך התיווך של בית ספר וכו' קודם כל זה נקשר לי תמיד בעיקר לשואה, ולסוג הפחד הזה שנמצא שם ברקע, בהקשר הזה. אבל בשנה האחרונה הבנתי באופן עמוק מאוד את זה שאני יהודייה איכשהו בגלל הדבר הזה, של הנטייה להתעסקות, הצורך שמתעורר, מיידית, להתעסק עם טקסטים, לעשות איתם דברים, להרוס ולהפרות.

לכן נוצרו אצלי משלבים שונים של כתיבה שאני צריכה לנוע ביניהם. היו שנים שזה היה דבר שעורר הרבה מתח והיתה לפעמים תחושה שצריך לוותר על משהו; שכתיבה אחת (למשל כשכתבתי את הדוקטורט) איימה להכרית כתיבות אחרות, בעיקר את הפרוזה. משהו בטוטאליות של הכניסה למשלב מסוים של עבודה. היום אני מבינה שמשהו במתח הזה חיוני לי והכרחי, ומפרה מאוד, גם אם לא תמיד נוח בכלל.

עדין מאד

אני אוהבת ברושורים שבהם מתנסחות מילים ונקרשות בצורה מסוימת. נסעתי לירושלים באוטובוס והגעתי לתחנה המרכזית וחילקו ברושורים עם הכותרת "שינויים ושיפורים". אני חושבת עכשיו לכתוב משהו עם הצירוף הזה – "שינויים ושיפורים", אני אוהבת אותו. אבל אני לא עובדת מתוך עיבוד של שפה; אני כל הזמן מקשיבה, אבל העניין המרכזי שלי הוא הדמות. ברור שה-ש' שחוזרת פעמיים ומשהו בצירוף הזה מבחינה לשונית נוכח, והחזרה. מצד שני, אני חושבת על דמות, שעולה לאוטובוס הזה, ומציעים לה להסתכל בברושור לראות, שלא תפספס את התחנה שלה הרגילה, אבל היא לא מסתכלת בברושור וישר היא עולה לאוטובוס – כלומר נדמה לי שזה הוא, לא היא – ופשוט לנסוע, עם השינויים והשיפורים, לראות לאן.

הלשון שלי מגיעה מהדמות, נולדת איתה, גם הלשון של הסיפור בכלל, לא רק המשפטים של הדמות עצמה. לא השפה, הדמות, הדמות הכי מעניינת אותי, היא מובילה אותי. אבל גילוי השפה שלה – כלומר גילוי הרגש הנכון – הם ממילא אחר כך שם, ואז העניין הלשוני הופך להיות מאוד מאוד עדין, ואסור למעוד בו, ותמיד יש חשד שאולי משקרים, זה כמו מחויבות שיש בה גם משהו אתי עמוק מאוד – אבל האתיקה הזו היא תמיד קודם כל מול הדמות.

 

מסוכן מאד

אני מרגישה קשורה מאוד לכותבות ולכותבים חשדנים. אני חשדנית קודם כל לגבי וירטואוזיות לשונית. כלומר אני שמה לב שבפעמים שקיבלתי פידבק על תנועה לשונית וירטואוזית שלי, אני נהנית מן המחמאה הזו יותר מדי, ובאופן קצת מסוכן. הרבה פעמים כותבים, בגלל כל ההתעסקות הזו, והאוזן, הופכים לוירטואוזיים – אבל אני חושבת שתמיד צריך גם להישמר. וירטואוזיות זה דבר שהוא יכולת גדולה, אבל גם בעיני מכשול גדול מאוד, כמו כלב פרוע שתמיד צריך לדעת לאלף. אסור אף פעם לשכוח את ההתנגדות של החומר, להישמר מאוד מהמקום הנרקיסי שמבטל בסופו של דבר את השפה, מאוד לשמור.


אני אוהבת מאוד כותבות וכותבים שהם חשדנים באופן עמוק, שבאמת זוכרים שכולנו כל הזמן רק מתרגמים. יש מסה נפלאה של מיכל בן נפתלי על אנשים, כמוה, שנדרשים לתרגום, שחייבים להיות מתרגמים, לנוע בין לשונות; קראתי אותה וחשבתי לכתוב משהו על האנשים – כמוני – שלא טובים בשפות. כלומר מיכל מאוד טובה בשפות, והיא מדברת על ההידרשות לתרגום (שבתוכו יש כמובן שתיקה עמוקה מאוד); אני מאוד לא טובה בשפות. אני כמו מתנחלת, ברגע שהגעתי אל העברית, אני נאחזת, כמו צומוד. אני לא טובה באנגלית. עם כל האקדמיה, וזה שזה עוטף אותנו כאן, אני די עילגת באנגלית. בן הזוג שלי צוחק עלי על זה והוא צודק. כי הוא נולד כאן ואני נולדתי בארה"ב, והוא מתקן לי את האנגלית. אני לומדת, אבל יש לי סרבנות מאוד עמוקה שאני מקווה להתגבר עליה כי זה בכל זאת קצת ילדותי. זה קשור לפחד מהגירה, וזה משהו שעובר אצלנו דורות. " הלשון שלי מגיעה מהדמות, נולדת איתה. גם הלשון של הסיפור בכלל, לא רק המשפטים של הדמות עצמה. לא השפה, הדמות. הדמות הכי מעניינת אותי; היא מובילה אותי. אבל גילוי השפה שלה – כלומר גילוי הרגש הנכון – הם ממילא אחר כך שם, ואז העניין הלשוני הופך להיות מאוד מאוד עדין, ואסור למעוד בו, ותמיד יש חשד שאולי משקרים. זה כמו מחויבות שיש בה גם משהו אתי עמוק מאוד, אבל האתיקה הזאת היא תמיד קודם כול מול הדמות "

אבל נניח הייתי צריכה להמשיך עכשיו ולספר שלא רק אנגלית היתה בבית, אלא גם יידיש וערבית, וכל הבליל של מה כן ומה לא וההדחקות. זה דבר שהיה, וכל המשלבים וההדחקות של היידיש ושל הערבית – ומראש ההורים שלי שהיו ישראלים שהגיעו והרגישו זרים באנגלית, ומיד כשראו אותי מתחילה לדבר אנגלית לקחו הכל וחזרו – ואז פגשו שוב בהורים שלהם והיידיש והערבית – כל הבליל הזה – זה נכון כל כך, זה כל כך חלק עמוק בילדות שלי ובסרבנות שלי ובחוסר הכישרון לשפות; מצד שני, זה אבד לי, אני לא יכולה לדבר על זה יותר באמת, כי נכנסתי לאקדמיה, וזה נקרש. יש הרבה התעסקות בסיפור הזה של ההגירה, ואני יכולה לדבר על הגירות של אחרים, אבל על עצמי אני לא יכולה, על הנוכחות של היידיש והערבית והדינאמיקה ביניהן וההדחקה – אני לא יכולה כבר לדבר את זה בהקשר שלי, כי זה כבר מילים שנקרשו ואני ארגיש שאני משקרת.

 

היא יודעת טוב מאוד עד כמה היא נראית מגוחכת עכשיו. יושבת מאופרת על הכיסא. אבל מה היא יכולה לעשות אם השבועות האחרונים הם המאושרים בחייה, בחייהם, מזה זמן רב כל כך? כל יום, בערך באחת-עשרה בבוקר, ג'וזפה מתעורר. היא ניגשת אליו; וכשהוא מביט בה – במשך כמה דקות ארוכות, הוא לא מזהה. בבקרים האחרונים מספר הדקות אפילו מתארך. בפעם הראשונה שפקח אליה עיניים מבולבלות כמעט נפלה במקום. היא נמנעה במשך דקות ארוכות מלפגוש שוב במבט הנבוך הזה, אבל אחר כך הציצה: בין הגוונים השונים של המבט המכיר והזר חליפות, התחבא ניצוץ. לקח לה כמה דקות לזהות: הניצוץ הישן, האבוד – "חוקי ההתיישנות של ג'וזפה," כינו את זה באנסמבל – הניצוץ ההוא מופנה אליה. שוב, אליה.

אז זה באמת כמו ירח דבש; כי היא זורחת. בשבועות האחרונים היא זורחת: היא מתלבשת כמו שלא התלבשה זמן רב, היא מקפידה על האיפור, כמו שלא הקפידה זמן רב. וכשירדה אל בית המרקחת השכונתי לחדש את מלאי התרופות, הבחינה שהם מוכרים שם גם תכשירי איפור. אז שאלה אם יש להם את הסומק של רבלון: צבע ורדרד-בהיר. "את נראית נהדר," אמרה לה הרוקחת בנימה חשדנית, מגישה לה את התרופות ואת הסומק בשתי שקיות נפרדות. ("האישה הצעירה שלו, יוצאת סוף-סוף לחופשי" – אבל מה זה אכפת לה?) כי הם, עכשיו, מאוהבים. ומיום ליום הניצוץ מתחזק: מיום ליום, ג'וזפה פחות ופחות מזהה. היא משלמת לרוקחת ויוצאת משם מהר. היא זוהרת; וצריכה להעמיד פני אבֵלה. אבל מה זה אכפת לה? כי היא מאושרת, עכשיו. מאושרת, מאושרת, מאושרת (היא מגוחכת); והרגעים האלה: כמו מתנה מאהוב יקר שעומד לנסוע רחוק.

(מתוך "אחיזה", 2008).

נעמה צאל. כותבת פרוזה, מלמדת, עורכת סדרת המקור החדשה לפרוזה בהוצאת רסלינג. סיימה לאחרונה את עבודת הדוקטור על יהושע קנז בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. מ-2006 כותבת רשימות על סיפורת והגות במוסף "ספרים" של עיתון הארץ. פרסמה סיפורים בכתבי עת ספרותיים ובהם "אורות" ו"עיתון 77".

עוד בבית אבי חי