יום הולדת עצוב

כבר שנה שהמדור הזה מתפרסם. מדי שבוע (למעט שבועיים של חגים בהם לא פורסם המדור ולא באשמתי) אני יושב וכותב ומנצל עד תום את הפריבילגיה שניתנה לי – להשמיע את דעתי בלי צנזורה ובלי סינון (ועל כך אני משבח ומחמיא לאכסניה המכובדת הזו). טור שרובו אקטואליה, עם נגיעות אישיות.

הטור הראשון שלי עסק בדמוקרטיה הישראלית ופורסם במסגרת פרויקט מיוחד של בית אבי חי. הכותרת של הטור היתה "מה שווה הדמוקרטיה הזו?". ניסיתי לבחון את הדמוקרטיה הישראלית כפי שהיא נראתה לי אז ולאן היא הולכת. זו היתה הפסקה הפותחת: "הייתי מאוד עדין בניתוח המצב". משבר עכשווי (פלאש90)

"אתחיל בשורה התחתונה: אני לא רואה סכנה מוחשית ומיידית לדמוקרטיה המוסדית הישראלית, ואיני חושב שהיא עומדת להתמוטט בקרוב. אני בהחלט רואה סכנה גדולה לחברה הישראלית כולה, כזו המאיימת למוטט אותה כליל. במצב כזה כבר אין משמעות אמיתית לדמוקרטיה, שאינה יכולה עוד להגן על החברה מפני עצמה".

אני קורא את הדברים האלה, ואומר לעצמי שהייתי עדין מאוד בניתוח המצב. שנה אחרי - גוש ימני חזק, עַם שהולך ומקצין בדעותיו החשוכות וסובלני הרבה פחות, פוליטיקאים שמתעבים את בתי המשפט ואת מערכת אכיפת החוק, שרים בכירים שעומדים בפני כתב אישום חמור, יועץ משפטי שכונה "קונסיליירי" ולא תבע דיבה את מי שהדביק לו את הכינוי הזה (אלדד יניב, עו"ד, לשעבר, יועץ פוליטי לכמה שרים והיום מתמודד לכנסת) - אני נוכח שתמונת המצב היום הרבה יותר מפחידה ממה שחשבתי או דמיינתי בחלומי הרע ביותר, ועברה רק שנה. אני בהחלט חרד לדמוקרטיה הישראלית, ואני כבר לא בטוח שהסכנה לקיומה אינה מוחשית.

בכלל, אני עובר שוב על הטורים שכתבתי, וכקורא מהצד, אני אומר שהאיש שכתב אותם הוא לא אדם אופטימי. הדברים המתוארים בטורים מצדיקים בכל פעם מחדש את שם המדור - "צורה לנו". איך שלא נסתכל על זה, אנחנו נראים רע. רשימה חלקית רק של השבוע האחרון: פיטורי מאות עובדים במפעל כיתן בדימונה, שבוע לשביתת האחיות ועולם כמנהגו נוהג (עוד נחזור לשביתת האחיות בהמשך), החלטת ממשלה עוקפת בג"ץ בעניין גיוס תלמידי ישיבות, ביקור חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בעזה, שגרירי ישראל באירופה מוזמנים לשיחות נזיפה במשרדי החוץ השונים, ארצות הברית מחליטה להימנע מסיוע מדיני לישראל עד שזו תשנה כיוון ותחזור בה מההחלטה להקים שלושת אלפים יחידות דיור חדשות בשטחים, להמשיך? הרשימה ארוכה ומעייפת, וכל זה רק בשבוע אחד. כמה נכון הפתגם האומר שאיש לא יכול להזיק לך יותר ממה שאתה יכול להזיק לעצמך.

הנה, משבר האחיות. הרי לכולם ברור שהמשבר הזה ייפתר בסופו של דבר, אז למה לא להקדים ולהגיע לפתרון? זהו ריטואל ידוע מראש. האחיות מצד אחד והאוצר מצד שני - כל אחד מאמץ את המשפטים החזקים ביותר, הטקסטים החריפים ביותר, אלה שעוברים טוב בשידור ומלכלכים בלי חשבון. בסוף הם ילחצו ידיים, וכל אחד מהם יחזור למקומו הטבעי. כן, האחיות צודקות. כן, האוצר מנסה להגן על הקופה הציבורית. כל אחד מהצדדים צודק לשיטתו, אז למה לא לגמור כבר את העניין. האחיות מחריפות את השביתה ונוטשות מחלקות, והחולים ממשיכים לסבול.

האוצר מצדו מפרסם תלושי שכר גבוהים, אבל שוכח לציין שמדובר באחיות עם ותק של 28 שנה במקצוע, וכך " איך שלא נסתכל על זה, אנחנו נראים רע. רשימה חלקית רק של השבוע האחרון: פיטורי מאות עובדים במפעל כיתן בדימונה, שבוע לשביתת האחיות ועולם כמנהגו נוהג (עוד נחזור לשביתת האחיות בהמשך), החלטת ממשלה עוקפת בג"ץ בעניין גיוס תלמידי ישיבות, ביקור חאלד משעל, ראש הלשכה המדינית של חמאס בעזה, שגרירי ישראל באירופה מוזמנים לשיחות נזיפה במשרדי החוץ השונים, ארצות הברית מחליטה להימנע מסיוע מדיני לישראל עד שזו תשנה כיוון ותחזור בה מההחלטה להקים שלושת אלפים יחידות דיור חדשות בשטחים, להמשיך? " הלאה וכך הלאה. זהו זמן הספינים והמניפולציות. לצערי הרב, באוצר מבינים רק כוח. האחיות הן לא עובדי הרכבת או חברת החשמל. הן לא, וכך זה גם נראה. אבל גם הסכסוך הזה יסתיים בסופו של דבר, כי זהו אינטרס משותף לכל הצדדים (אגב, נראה לי שאילנה כהן היתה מאז ומעולם יו"ר הסתדרות האחיות, ממש מרגע לידתי. כמה שנים היא כבר בתפקיד? בין לבין היא גם היתה חברת כנסת לתקופה מסוימת).

ואם בענייני אינטרסים משותפים עסקינן, אמיר אורן מפרסם ב"הארץ" כי מסמך מיוחד שחובר בארצות הברית בידי המועצה הלאומית למודיעין והועבר לנשיא אובמה ולכל גופי המודיעין האמריקאיים קובע כי עד שנת 2030 תקום מדינה פלסטינית בגבולות 67', בלי שישרור שלום בין ישראל והפלסטינים. לפי המסמך, המדינה הפלסטינית "תבצבץ מתוך התשישות הישראלית-ערבית ורתיעתם של ישראלים ופלסטינים להישאר מסוכסכים לנצח". אבל הסכסוך לא ייפתר במלואו, והמחלוקות בשאלת הפליטים, ירושלים ופירוז הגדה יישארו כמות שהן. ובישראל פנימה? כאן רק ילך ויתרחב השסע בין מתנחלים וחרדים ובין החילונים הליברלים. בקיצור נמרץ, מלחמת אחים בין ישראל ויהודה היא רק שאלה של זמן. הנה, כך חוזרת לה ההיסטוריה על עצמה, והפעם אנחנו יכולים לחזות אותה צעד אחרי צעד. טור אופטימי ללא ספק, כיאה לחגיגת יומולדת 50.