הדרך להגיע

"השפה עבורי היא הדרך להגיע לזולת. הדרך להגיע לעצמי. הדרך להסביר את עצמי לעצמי ולאחרים. הדרך להגיע לחפצים ולעולם". המשוררת וסופרת הילדים רבקה גלשטיין-לייפציג נוגעת בשפה

אולי

ממתינה למילים

הן אינן מגיעות.

סרבניות שכמותכן

פעם התנפלתן עלי

בשצף קצף

מציפות אותי

מאיימות להטביע

ימים ישנתי

עד ששכחתי

מה אתן מסוגלות לעשות

קולי מתגלגל אלי

חוט צמר

מתאסף לכדור רך

בצבע סגול אולי

אני מתגעגעת

לכוח הזה המגלגל גלים

אל החוף

לתנועת עננים

עוד מעט סתיו

אולי יגע בי ענן

אולי

הים                              

 

(מתוך כתב יד )אני מתקשה להקשיב לפעמים לשיחות חולין ואפילו סובלת. רבקה גלשטיין-לייפציג

 

אנטרקטיקה

הייתי ילדה שלוקחת את המילים ברצינות תהומית. לא יכולתי לסבול לשמוע בסביבתי הקרובה קללות, ניבולי פה, מילים גסות. כשהן הופנו אלי לא פעם בכיתי. אני זוכרת את תפילות בית הכנסת בימי ילדותי שהתקיימו בבית קולנוע עצמון בשכונת הדר שבחיפה למרגלות הכרמל. אז שכונה-לא שכונה, חסרת הדר. ביום כיפור החזן נמוך הקומה שר את "אבינו מלכנו". המילים, הכוונה בה התחנן והוביל את המתפללים, האווירה המיוחדת, ריחות טבק ההרחה, ריחות הפה של הצמים, ריחות מושבי העץ – הכל התמזג לחוויה מיוחדת של מילים, מנגינות זמן ומקום. אני זוכרת גם שהתקשיתי בהגיית מילים ארוכות כמו "אנציקלופדיה" או "אנטרקטיקה". לא ידעתי היכן לשים את הטעם. את הרגישות שלי לשפה, לקול, למילים, אפשר לייחס גם למקומו של מכשיר רדיו בצבע ירוק שניצב על ארון חום עץ ישן בחדר השינה בבית הוריי. באמצע שנות השישים-שבעים האזנתי לתוכניות "לאם ולילד", "מקהלה עליזה", "חתול בשק". טון הדיבור של הקריין המספר השרה עלי את הלך הנפש המתעורר בזמן קריאה ולוקח אותי אל עולמות שמעבר לכאן. כשידעתי לקרוא, תוכניות הרדיו חברו לקריאת ספרים.

 

אירופה

השפות הראשונות ששמעתי בבית היו רומנית ויידיש. עם אמי וסבתי דיברתי רומנית ושמעתי יידיש, עם אבי דיברתי בעיקר בעברית אך גם רומנית, עם אחותי ואחי דיברתי עברית. אפשר לומר שהעברית היא שפת האב שלי, כי בשפה הרומנית שלטתי שליטה חלקית. הקשר עם אבי היה מיוחד במינו. גם עכשיו, עשרים ואחת שנה אחרי מותו, העורק הזה חי, גם באמצעות הכתיבה. בחטיבת הביניים ובתיכון למדתי את השפה הערבית על בורייה, אך מיד אחרי השרות הצבאי השכחתי אותה מעצמי, אולי בגלל שהפכה להיות מזוהה אצלי עם ביטחון, צבא ופוליטיקה. פניתי להעמיק את ידיעותיי בספרות העברית. באוניברסיטה היה לי פרק של לימודי השפה הגרמנית, אך זה היה פרק קצר, והיום איני זוכרת כמעט כלום ממנה. כמובן שהאנגלית מלווה אותי משך לימודיי בבית הספר ובאוניברסיטה, אך גם בשפה זו רמות השליטה משתנות עם השנים. השפה היחידה שמלווה אותי בנאמנות היא השפה העברית וכשאני פה ושם שוכחת מילים, מתעורר בי החשש שגם את השפה הזו אאבד.

  
העולם

יש בלשון משהו שאסור לבזבז על קללות, אני מתקשה להקשיב לפעמים לשיחות חולין ואפילו סובלת. אלה, כמו " יש בלשון משהו שאסור לבזבז על קללות, אני מתקשה להקשיב לפעמים לשיחות חולין ואפילו סובלת. אלה, כמו תוכניות מלל אינסופיות בטלוויזיה וברדיו, על שלל הפרסומות, הדיבור המהיר, הבולע מילים, המשועשע, מרדדים את השפה, וכשהשפה רדודה, המילים מאבדות את נפחן, את מחויבותן, הופכות לבועות סבון צבעוניות המתפוגגות עוד לפני שסיימנו לומר אותן " תוכניות מלל אינסופיות בטלוויזיה וברדיו, על שלל הפרסומות, הדיבור המהיר, הבולע מילים, המשועשע, מרדדים את השפה, וכשהשפה רדודה, המילים מאבדות את נפחן, את מחויבותן, הופכות לבועות סבון צבעוניות המתפוגגות עוד לפני שסיימנו לומר אותן.  במצב כזה אפשר להשתמש בהרבה פחות מילים שנשארות מיותמות במילונים. השירה, הפרוזה, יכולות לסייע בעצירת תהליכים כאלה כדי שהשפה תמלא את ייעודה, בזיקה שבין האדם לעולם. כיום, אחד המניעים שלי לכתיבה הוא אותו פער המצוין בכותרת. לפני כמה שנים תרגלתי סוג מיוחד של יוגה הקרויה "קונדליני יוגה", ולפעמים, בזמן תרגול או מדיטציה, חשתי שפער זה מצטמצם. כשאני כותבת משפט או מילה מדויקים, גם אז אני חשה באופן דומה.

 

 

 

 

רחוב שיבת ציון פעם רחוב סטנטון

הרחובות שלי חשוכים. תריסי הברזל סוגרים כבדים

והחלטיים על בתי מלאכה קטנים ברחוב שיבת ציון

פעם רחוב סטנטון.כאן חלון ראווה עכור

כאן חלון מנופץ. חשיכה.

מחשבותי פוסעות ברכות.יללה ניתקת מפח אשפה.

אני מתלבטת אם זהו פח עשוי ברזל

או מיכל איסוף אשפה מסודר

מתלבטת אם אני פעם או עכשיו.

הרחובות שהיו ריקים נותרו כשהיו. לפעמים אור בודד מסתנן

בית מלאכה לבדים נער כהה פנים

מפשיל שפתיו לנשק את פנים כפות ידי

שקים על גבי שקים נערמים. יש למיין על פי המגע : רך ורך יותר .

ברדיו שירים עבריים. אבא במספרה במרחק חנויות מכאן

הרחוב נעצם בי לכל אורכו

 
   (מתוך ספר בכתובים "ילדה של היקום")



חיפה

השפה עבורי היא הדרך להגיע לזולת. הדרך להגיע לעצמי. הדרך להסביר את עצמי לעצמי ולאחרים. הדרך להגיע לחפצים, לעולם. השפה תמיד מאוחרת לחוויה. השפה, הלשון, היא קול, דיבור, רתמוס, צליל. יש לי רגישות לצליל, לקולות אנשים. יש קולות שמפילים עלי פחד ויש קולות שמשרים שלווה. התחלתי לכתוב שירים באמצע שנות העשרים שלי עם לימודי באוניברסיטת חיפה לקראת תואר ראשון בספרות. עם השנים, אני חושבת שאני מכוונת יותר בשירים אל המילים הפשוטות, מצמצמת בדימויים ובמטאפורות כי הם גורמים לכתיבתי לסטות מהעיקר. בעצם, כבר בספר הראשון שלי, "המוסיקה של הקונכייה", יש שיר שמתייחס למשאלה להצליח לומר את התכנים הנפשיים באופן שיעוררו תגובה פיזית אצל הקורא:

 

*

את זה אדע לומר פעם

אדעלומר את זה

עד שזה יהיה אגרוף בחזה

איני מתרכזת עד אז בזה

עד אז בזה

איני מתרכזת

יש כל כך הרבה לומר

חוץ מזה

יש

עד שאין לי מה לומר

חוץ מזה

רבקה גלשטיין-לייפציג. משוררת, סופרת ילדים, עורכת. ספרי השירה שהוציאה: "המוסיקה של הקונכייה" (עקד, 1990), "שבעה" (רשפים, 1993), "הכרית עליה מונחים פניי" (כרמל, 1998) ו"מצב משפחתי" (פרדס, 2006). פרסמה חמישה ספרי ילדים ונוער בהוצאת "דני ספרים". שיריה פורסמו בכתבי עת   ספרותיים, ובהם "הליקון", "שבו" ואחרים. ספריה זכו במענקי קרן תרבות חיפה, קרן עמו"ס בית הנשיא ובפרס ע"ש ליס מילר

Model.Data.ShopItem : 0 6

עוד בבית אבי חי

משפחת גלעד - מקנה דקל - נחל הבשור
משפחת גלעד - מקנה דקל - נחל הבשור
מה גורם לחקלאי מהעוטף להישאר בחווה ולישון על המתבן כשמסביב מתנהלים קרבות בלתי פוסקים? בפרק הראשון של ״אדם אדמה״ ירדו שלומי שבן והדיי עפאים לחבל הבשור, לביקור בחוות הבודדים היפהפייה של אייל ואיתמר גלעד, אב ובן שמגדלים כבשים בעוטף כבר 40 שנה, וממשיכים לדאוג לכל כבש וכבש גם בימי המלחמה.
עם: הדיי עפאים, שלומי שבן
מתוך: אדם אדמה
מיוחדים וידאו
10.06.24