גאולה מעבר לפינה

02.12.12

הנרטיב השגור של ילד פלא - תלמה ילין, ניו יורק - קיבל תפנית כשדניאל זמיר קרא את קהלת. זה לא אומר שהם לא נהיו תחנות חשובות בזמן

תלמה ילין: לעבוד קשה כדי להישאר בתמונה

השנים הראשונות של חיי זכורות לי כיפות ושקטות. ישראל של שנות ה-80 של המאה הקודמת היתה, יחסית, שקטה ובטוחה. לפני כל הבלגן שהתחיל בשנות ה-90. הרגשת הביטחון כישראלי בישראל היתה דבר הרבה יותר מובן מאליו ומובנה בחיינו. המלחמות התחוללו הרחק מן הבית, ובמלחמות של אז רק חיילים היו עלולים להיפגע. בטח שלא אזרחים תמימים.

 

התחלתי ללמוד פסנתר בגיל חמש. המוזיקה כבר מגיל צעיר היתה בילט אין בביתנו. אך התחנה הראשונה המשמעותית בחיי המוזיקליים היתה המעבר לבית הספר תלמה ילין בכיתה ט'. עד אז המוזיקה היתה חשובה ובעלת משמעות, אבל היא עדיין היתה מה שהיא לרוב בני האדם – משהו שנמצא ברקע של חייהם איפשהו. בתלמה ילין המוזיקה נהייתה הפוקוס המרכזי של חיי. לפתע אני לא עוד ילד הפלא שמנגן למשפחה בשמחות, זה שהולך לחוגי מוזיקה. נכנסתי לתוך מערכת לימודי מוזיקה ברמה גבוהה ביותר, ועכשיו זה כבר לא צחוק. הרגשתי שעליי להתחיל לעבוד קשה כדי להישאר בתמונה.ההמתנה לגאולה היא אקטיבית ביותר. זמיר

 

כשאהיה גדול: השחרור מצה"ל והתכנונים לעתיד

סיימתי את לימודיי בתלמה בהצטיינות במגמת המוזיקה, ואז עלתה השאלה הגורלית: מה הלאה, מה עושים עכשיו? ובכן, בשלב זה בחיי כבר היה ברור לי שלשאלה "מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול" יש לי תשובה ברורה מאי פעם. את החלומות - הריאליים, אגב - להיות שופט או עורך דין או וטרינר או שופט כדורגל או ראש ממשלה - גנזתי למען היעד הברור: אני הולך להיות מוזיקאי.

 

התגייסתי לצבא מתוך רצון אמיתי להשתתף במפעל להצלת החיים שנקרא צה"ל, ואולם, אחרי כמה חודשים בשירות, בבדיקת רופא רנדומלית התברר שאני סובל מ"תת משקל". היום, בדיעבד, אני אחרי עשר שנים של ניסיונות להתנדבות לצה"ל ומאמין מאוד בצבא העם.

 

צבא העם נשאר מאחור בנקודה ההיא, ואני החלטתי למנף את המגבלה הפיזית ולייצג את ישראל בצורה אחרת. במשך תשעה חודשים מאז השחרור עבדתי קשה בלהקת חתונות דתית, ואת הכסף שחסכתי תכננתי לפרוע בעיר הקודש ניו יורק. נרשמתי ללימודים ב"ניו סקול" והחלטתי לעבור להתגורר בתפוח הגדול.

 

התפוח הגדול: הצלחה - אבל משהו חסר

המעבר לניו יורק היה לא קל בכלל, אבל מרגש ומסעיר. ללא ספק, מדובר באחת הערים המדהימות בעולם, אם לא העיר בה"א הידיעה. השתלבתי די מהר בחיים האמריקאיים, ולא היו  בלבי שום געגועים לארץ או למדינה שממנה באתי. התאמרקנתי לחלוטין: חבריי כולם היו אמריקאים, איש מהם לא היה יהודי ולא דיברתי בכלל עברית, למעט עם הוריי, שצלצלו פעם בשבוע. בקיצור – אמריקה.

 

החיים כאמריקאי היו נפלאים. הרבה פחות קונפליקטים, הרבה יותר הזדמנויות ואפשרויות. די מהר הקמתי להקה שהתחילה לנגן במועדונים של העיר. השמועה עשתה לה כנפיים, ויותר ויותר אנשים באו להופעות. ב-9.9.99 הקלטנו בבית של המתופף שלנו דיסק דמו, משהו שנוכל לזרוק לחברות תקליטים כמוצר ראשוני לקידום שלנו. יום למחרת הופעתי במועדון המיתולוגי Knitting Factory על אחת הבמות. על הבמה הגדולה הופיע ג'ון זורן, מוזיקאי אדיר ומנהיג של זרם חשוב במוזיקה המודרנית של ימינו. זורן הוא גם הבעלים של חברת התקליטים Tzadik ואדם ידוע מאוד בעיר. נתתי לו דיסק עותק של הדמו שהקלטנו כדי שיתרשם. למחרת בבוקר, כשחזרתי מהסופרמרקט עם בייגל וקרים צ'יז, המתינה לי הודעה במשיבון האלקטרוני. בתחילת ההודעה אני שומע סקסופון, משהו שנשמע מוכר, ואז אני מתחיל להבין שזה בעצם אני... ואז נשמע קולו של זורן, שמשבח את הדיסק שהוא שומע ומציע להקליט אלבום בחברת התקליטים שלו. במונחים של אז - ובעצם, גם היום - זה היה ביג דיל. סוג של תחנה בזמן.

 

הקלטנו בשביל זורן שלושה אלבומים במשך כשלוש שנים. הקשר איתו והיותי חתום בחברת התקליטים שלו עשו את שלהם. הלהקה החלה להיות שם דבר בסצנת הג'אז המודרני סלאש אוונגרד בניו יורק, ובעצם בעולם. הפניות מפסטיבלים ברחבי העולם החלו להגיע סוף סוף, והנה, החלום הולך ומתגשם אט אט. אבל משהו בכל זאת היה חסר.

 

רוחניות ויהדות: המלצה בחוף הים

 החיפוש אחרי הממד הרוחני העסיק אותי עוד מגיל הנעורים. בתקופת הקולג' בניו יורק הוא נעשה מעשי יותר. כל הטוב הגשמי שהיה מסביבי היה מדהים, ברוך השם, אבל הרגשתי שלא יכול להיות שאין לדברים שורש רוחני. את השנים האלה בניו יורק השקעתי באמת בלחפש דרך רוחנית. איפה לא הייתי - מקוראן ועד זען מעדיטעיישן. בביקור אקראי בחוף הים בשבת קיבלתי המלצה מאדם שלא ראיתיו עד היום בשנית לקרוא שני ספרים - משלי וקהלת. אף שהופתעתי, החלטתי לנסות גם את זה. ביושבי בסאבוויי עם קוקו וגלבייה, קורא בקהלת, ההפתעה היתה גדולה עוד יותר. חכה רגע, אמרתי לעצמי, זה נשמע לא פחות חכם מכל מה שראיתי עד עכשיו. יכול להיות? לא, אני בוודאי לא מפרש נכון את הכתוב. הסתכלתי במפרשים וראיתי שזה אשכרה באמת מדבר על מה שאני חושב שזה מדבר. מאז נעלמו עקבותיי, כמו שאומרים - 'הוא חזר בתשובה'. " החיפוש אחרי הממד הרוחני העסיק אותי עוד מגיל הנעורים. בתקופת הקולג' בניו יורק הוא נעשה מעשי יותר. כל הטוב הגשמי שהיה מסביבי היה מדהים, ברוך השם, אבל הרגשתי שלא יכול להיות שאין לדברים שורש רוחני. את השנים האלה בניו יורק השקעתי באמת בלחפש דרך רוחנית. איפה לא הייתי - מקוראן ועד זען מעדיטעיישן. בביקור אקראי בחוף הים בשבת קיבלתי המלצה מאדם שלא ראיתיו עד היום בשנית לקרוא שני ספרים - משלי וקהלת "

 

התורה, בפשטות, היא הדבר החכם ביותר, העמוק ביותר והאמיתי ביותר שאי פעם נתקלתי בו. בפשטות, דברי אלוקים חיים. מומלץ ושווה לכל נפש.

 

אחרי שהתחלתי להתחבר למסורת היהודית החלו געגועים עזים לארץ הקודש. לא ברור מאיפה זה בא. הרי כשעזבתי את ישראל, לא רציתי יותר לשמוע עליה.

 

החזרה לישראל: חיפשתי סיבה

 אחרי תקופה ארוכה של געגועים וביקורים ארוכים, זה קרה. בביקור בסוף 2005 כל כך לא רציתי לחזור לאמריקה והתפללתי לה' שייתן לי סיבה לחזור לגור בארץ. שלושה ימים לפני הטיסה חזרה לארצות הברית קיבלתי טלפון מחברת התקליטים המשובחת התו השמיני. הם רצו לקבוע פגישה. שמחתי. "אתה יכול לבוא ביום ראשון?", היא שאלה. "יש לי טיסה במוצ"ש לניו יורק", עניתי. "רוצה לבוא עכשיו?". "אני בדרך", עניתי. יצאתי מהפגישה עם עוד תפילה שנענתה. חזרתי לארץ בתחילת 2006 כדי להקליט את "אמן". ברוך השם, האלבום עשה רושם כנראה, ומאז, ברוך השם, אני בארץ, נוסע לגיחות אם צריך, איפה שצריך. בהמשך שחררתי אלבומים נוספים - "אחד", "געגוע לכאן" ו"נחמה ועידוד".

 

היום אני מחכה לגאולתנו, גאולת העולם כולו. אני מצפה שיהיה לנו עולם של שלום, ביטחון וערבות הדדית. כדי להגיע לזה צריך לעבוד קשה עכשיו. ההמתנה לגאולה כמובן אינה פסיבית, אלא אקטיבית ביותר ודורשת מכולנו להשתדל להיות מה שהיינו רוצים שהעולם יהיה. לקחת את ה'גולה' ולהחדיר בה את האות א', שמסמלת את אלופו של עולם, ואז היא הופכת לגאולה. בקרוב ממש.

 

עוד בבית אבי חי