משהו חולה באגמון

אגמון החולה הוא מקום מקסים וגם הכניסה אליו כמעט חינם, אבל מי שלא רוצה ללכת קילומטרים ברגל ייאלץ לשלם שם עשרות ומאות שקלים. יוסי עין-דור על רגע מרגיז אחד בתוך חופשה משפחתית מוצלחת

זה הזמן לקחת את המשפחה ולנסוע צפונה, אל אזור עמק החולה. יש שם את השמורה ויש את האגמון – אזור יפהפה שבעונה זו הוא משמש משיכה לעופות הנודדים. "להנגיש את הטבע לכל אדם". אגמון החולה (פלאש90)

שלא תטעו לרגע, איו כוונת הטור הזה להיות טור יחסי ציבור הקורא לעידוד התיירות בישראל בכלל ולעמק החולה בפרט. כוונתו של הטור הזה היא לבקש מהקוראים לא לשתף פעולה ולא להיות הפראיירים התורנים ולשלם את המחירים האסטרונומיים שדורשים שם. הטור הזה כוונתו לומר ששודדים אותנו, האזרחים, בחסות עקיפה של המדינה, ואנחנו ממשיכים לשלם. הטור הזה נכתב כדי להביע את כעסי על איך הורסים כאן כל דבר טוב.

בסוף השבוע האחרון חגגה כרמלה, אמא של אורית, זוגתי שתחיה, יומולדת 70. כבר כמה שבועות שאורית, אחיה ואחותה עמלים בסודיות מרבית על מבצע כרמלה. הם ביררו ובדקו, עשו סקרים ועשרות טלפונים, חרשו את האינטרנט ומצאו שלושה צימרים מופלאים, במחירים סבירים ובתאריכים המתאימים. לא מעט זמן הם הקדישו להכנת התפריט לארוחת הערב של שישי (בשר על האש) ולארוחת הבוקר של שבת (ארוחת בוקר ישראלית משודרגת), וגם הכינו מצגת המסכמת 70 שנות חיים וסרטונים היתוליים. הכול היה מאורגן לפי הספר.

מזג האוויר היה חורפי משהו, שלא לומר גשום במיוחד, אבל שום דבר לא יהרוס לנו את החגיגה. וכך, הפלגנו לדרכנו שלוש מכוניות מהמרכז צפונה. הגענו לצימרים כמתוכנן, ומזג האוויר החורפי רק הוסיף לאווירה החמימה. על המנגל הופקדו קובי, אחיה של אורית, ואנוכי. יצא מעולה. אחרי ארוחת הערב הגיע החלק האמנותי ובו הוקרנו עבודות הווידאו למיניהן, שכמובן, היו מרגשות ומצחיקות כאחד.

למחרת, שבת בבוקר, מזג האוויר כבר היה מחויך ושמשי הרבה יותר, ואחרי ארוחת הבוקר התארגנו לטיול. אחרי שהתלבטנו בין האתרים השונים ובדקנו את מה שהם מציעים,  את מרחקי הנסיעה ואת מחירי הכניסה, נפלה ההחלטה על אגמון החולה.

"עמק החולה כולו היה בעבר מקום המנוחה החשוב ביותר לעופות בדרך הנדודים מאירופה לאפריקה וחזרה", נכתב באתר של רשות שמורות הטבע והגנים, המפעילה את השמורה. מיד לאחר קום המדינה ייבשו את הביצות ואת האגם, והמקום נעשה ברובו שטח חקלאי. שטח קטן הושאר לשימור הביצה, וכך הוקמה שמורת הטבע הראשונה במדינה הצעירה.


בשמורה נסללו שבילי הליכה והותקן גשר צף מעל שאריות הביצה, והכול במטרה לשרת את הטיילים שיבואו לצפות בעופות הנודדים ובצמחי המים הרבים (שמונים יותר מ-200 זנים שונים).

" גם אם קק"ל לא נהנית ישירות מהכסף שנגבה בעבור השכרת האופניים ושאר כלי הרכב, היא עדיין חברה בהנהלת המקום. ולא סתם – יש לה בעלות של 50 אחוז. באתרים של הקרן הקיימת לישראל לא גובים דמי כניסה, ועל כן המימון של פעילות המקום נעשה בפועל באמצעות הכסף שגובים על ההשכרה. כנהוג במחוזותינו, הכול עובד בשיטת ה"ישראבלוף" "

 לפני 18 שנה בוצע השלב השני בשיקום עמק החולה בידי הקרן הקיימת לישראל – 1,000 דונם של אדמות כבול הוצפו במים, כשני קילומטרים צפונית לשמורה, ויצרו אגם חדש, הוא אגמון החולה, שנהייה למוקד תיירות לבני אדם וגם לעגורים ולשקנאים שמצאו במקום תחנה חשובה במפת הנדידה שלהם. מראה להקות הציפורים הנודדות מרהיב ביופיו, ואי אפשר להיות שם מבלי לשמוע בראש את שירם של מיכל טל ואמנון ברנזון "העגורים".


זה המקום להסביר מה ההבדל בין השמורה לאגמון. מדובר בשני אתרים נפרדים-לכאורה, המתופעלים בידי גורמים שונים, אך סמוכים זה לזה, ולמעשה, דומים מאוד ומשלימים זה את זה. השמורה מופעלת בידי רשות שמורות הטבע והגנים, והאגמון מופעל בידי שלושה גורמים, שאחד מהם, מרכזי מאוד, הוא הקרן הקיימת לישראל. הפרטים האלה חשובים כדי שנבין את המשך הדברים.


המבקרים בשמורה צריכים לשלם 30 שקל למבוגר ו-20 שקל לילד מעל גיל 5. הבאים בשערי האגמון צריכים לשלם סכום נמוך של ארבעה שקלים לכל מבקר. הסכום אינו בעבור דמי כניסה אלא לטובת "פרויקט עגורים", אומרים בהנהלת האתר. בפועל, אין זה משנה, כי כיס אחד מעביר לכיס אחר. כאן למעשה מתחיל סיפורנו.


אורך המסלול באגמון הוא כ-8.5 קילומטרים. ללכת ברגל חלק מהמסלול זה בהחלט אפשרי; ללכת את כל המסלול עם ילדים קטנים או הורים מבוגרים זה אפשרי, אבל לא מעשי. על כן חשבו שם איך להקל על המבקרים. ואלו האפשרויות העומדות לרשות המבקרים: אופני הרים, אופניים משפחתיים וכלי רכב חשמליים. הנה התעריפים:

אופני הרים לאדם – 54 שקל, אופניים זוגיים – 132 שקל, אופן משפחתי קטן – 150 שקל, אופן משפחתי גדול – 185 שקל, רכב חשמלי לשניים – 149 שקל, רכב חשמלי לארבעה – 199 שקל, רכב חשמלי לשישה נוסעים – 259 שקל. נוסף על כך, בכולם זמן השימוש מוגבל לשעה ורבע.


החוצפה אינה יודעת גבולות. גניבה ועושק לאור יום. תמיד יאמרו לך בתשובה שאפשר לטייל ברגל, וכך אמנם עשינו, אבל באמת, טיול בשטח האגמון כולו אינו דבר קל, אלא אם כן אתה ספורטאי צעיר שאין לו אחריות על ילדים קטנים והורים מבוגרים. איך מרשים לעצמם מפעילי המקום לגבות כאלה מחירים? איך זה שאיש לא חשב להגביל אותם? איך זה שמקום שאמור להיות לכל המשפחה נהייה באחת למקום לעשירים בלבד? איך זה בכלל יכול לקרות?

וכאן מקומה של הקרן הקיימת לישראל. הלוגו שלה מתנוסס בראש העמוד של אתר האינטרנט של המקום. הקרן הקיימת, שהוקמה לפני יותר מ-110 שנה, במקור - כדי לאסוף כסף מיהודים בעולם ולקנות ולגאול אדמות וקרקעות ליישוב יהודים בארץ ישראל, התרחקה מאז לא מעט מהמטרות המקוריות שלה, אבל היא עדיין קיימת.

גם אם קק"ל לא נהנית ישירות מהכסף שנגבה בעבור השכרת האופניים ושאר כלי הרכב המגוונים, היא עדיין חברה בהנהלת המקום, ויש לה אחריות. לא סתם חברה בהנהלה - יש לה בעלות של 50 אחוז. החצי השני מחולק כך: 38 אחוז לנציגי המושבים שאדמת האגמון היתה בבעלותם ו-12 האחוזים האחרונים למועצה האזורית גליל עליון, שמייצגת למעשה את קיבוצי האזור.


באתרים של הקרן הקיימת לישראל לא גובים דמי כניסה, ועל כן המימון של פעילות המקום נעשה בפועל באמצעות הכסף שגובים על השכרת האופניים וכלי הרכב החשמליים. כנהוג במחוזותינו במזרח התיכון, הכול עובד בשיטת ה"ישראבלוף".259 שקל לשעה ורבע. רכב ממונע באגמון החולה (פלאש90)

פניתי לקרן הקיימת לישראל לקבל הסברים, ושם הפנו אותי לקובי סמרנו, מנכ"ל האגמון. מתברר שאנחנו מכירים זה את זה מעברנו בתנועת הנוער. הוא איש חיובי בעל כוונות טובות. "פרנסת האתר מגיעה מהאטרקציות ומפעילויות ושירותים תיירותיים", הוא אומר, "מחיר הפעילות לאדם באגמון החולה ביחס לאתרים אחרים בגליל הוא בין הנמוכים ביותר. אפשר לטייל ברגל ולחוות את האתר כבר בקילומטרים הראשונים. המחשבה היא להנגיש את הטבע לכל אדם".


הכוונה שלו, ואני מאמין לו, היא בהחלט חיובית. אלא שבפועל, מדובר בבילוי משפחתי יקר ומוגזם. במקום שהמדינה תישא בחלק מהעלויות, גם במקרה הזה הכול נופל עלינו, הציבור הדומם. העם דורש צדק חברתי, כבר אמרנו?

 

עוד בבית אבי חי