שלום עושים עם אויבים

הסירוב של מקבלי ההחלטות להבין שבסופו של כל מעגל אלים נמצא פיוס הוא לא רק חסר תוחלת, אלא גם מסוכן. אחת ההשלכות העיקריות שלו היא שיח ציבורי מתלהם ואלים, מהסוג שכבר גבה כאן קורבנות

 אפילו אני מתקשה להאמין באילו אילנות אני נתלה הפעם כדי לומר שוב לממשלת ישראל ולעם היושב בציון שלא יעזור שום דבר: עוד סיבוב לחימה, פחות סיבוב לחימה - בסופו של יום נצטרך לשבת ולדבר, זה מול זה, עם שנאה ופחד בעיניים, אבל לדבר. כי אין דרך אחרת!מלחמות מסתיימות מתישהו, דיקטטורות נופלות, משטרים מתחלפים (Thinkstock)

בהוואנה, בירת קובה, החלו השבוע שיחות בין נציגי FARC, ארגון הגרילה הגדול בקולומביה, ובין נציגי הממשלה הקולומביאנית. בטרם החלו השיחות הודיעו נציגי המורדים על הפסקת אש חד צדדית למשך חודשיים. הצעד הזה, הם אמרו, "נועד לחזק את האווירה של הבנת הצורך של כל הצדדים לפתוח בדיאלוג". 50 שנה הם נלחמים זה בזה, מאות אלפים נהרגו, מספר דומה של משפחות איבדו את בתיהם וכל רכושם. סבל נוראי עבר על העם בקולומביה. ארגון המורדים לקח בשבי בני ערובה והחזיק בהם שנים ארוכות עד ששולם הכופר לשחרורם. החטופה המפורסמת ביותר היתה אינגריד בטאנקור, שנחטפה בעת מסע הבחירות שלה לנשיאות קולומביה ושוחררה במבצע צבאי כעבור שש שנים. בין השאר הוחזקו בידי הארגון גם ארבעה מטיילים ישראלים, ואלה  שוחררו לאחר 101 יום. בקיצור, אנשי ה-FARC מעולם לא היו המועמדים הטבעיים לזכייה בפרס נובל לשלום. עד עכשיו. אבל נראה כי גם שם המצב השתנה. לא מאהבה, אלא מצורך. כאלה הם החיים.

כך גם היה עם ה-IRA באירלנד והממשלה הבריטית. אחרי שנים של לוחמת גרילה בלתי מתפשרת, פיגועי תופת קטלניים ואכזריים ושימוש בכל הארסנל שיש בידי הטרור לעשות את המוות, תרתי משמע, גם שם מנהיג הטרוריסטים פשט את הנשק והאפוד ועלה על חולצה מחויטת וישב למשא ומתן עד שיצא עשן לבן, ואיתו הסכם. רק לפני חמישה חודשים, בחודש יוני השנה, 14 שנה אחר חתימת ההסכם ההיסטורי בצפון אירלנד, לחצה המלכה הבריטית לראשונה את ידו של מפקד ה-IRA לשעבר. מי היה מאמין. " ודאי יהיו כאלה שיאמרו: מה אתה בכלל משווה בין המקרים האלה ובין המצב אצלנו? כאן מדובר בחבורת רוצחים, טרוריסטים, אנשים צמאי דם ועוד כהנה וכהנה ביטויים. אז מיותר אולי לחזור על האמירה ששלום עושים עם אויבים, אבל היא כל כך צודקת ונכונה, גם במקרה הזה. צריכים גדלות רוח, צריך לחשוב גדול ורחוק. אלינו זה עוד לא הגיע "


רחוק משם, במיאנמר, זו שנקראה פעם בורמה, ביקר השבוע נשיא ארצות הברית ברק אובמה, לראשונה לאחר 50 שנה של נתק בין שתי המדינות. את השם מיאנמר העניקה למדינה החונטה הצבאית השלטת בה כבר עשרות שנים. פעם, כשהיא עוד היתה בורמה, זו היתה מדינה פורחת ובעלת קשרים בינלאומיים נרחבים. מאז שהשלטון נתפס בידי הצבא וארצות הברית הכריזה עליה חרם, היא נהפכה למדינה מצורעת מבחינה בינלאומית, נחשלת כלכלית ומדוכאת מבחינת זכויות האדם. העולם זוכר את מעצר הבית הארוך שהיתה נתונה בו מנהיגת האופוזיציה שם, אונג סאן סו צ'י, זוכת פרס נובל לשלום, ואת ההתעללות מצד המשטר הצבאי. והנה, הנשיא אובמה, שהיה בבורמה בסך הכול שש שעות, נפגש גם איתה וגם עם ראשי הממשל. מי חלם אי פעם שזה יתאפשר; מי חשב שבבורמה יחל הליך של פתיחות ומעבר הדרגתי לרפורמות דמוקרטיות.


שום דבר לא נשאר כשהיה. מלחמות מסתיימות מתישהו, דיקטטורות נופלות, משטרים מתחלפים. רק אצלנו עולם כמנהגו נוהג. ודאי יהיו כאלה שיאמרו לי עכשיו: מה אתה בכלל משווה בין שני המקרים האלה ובין המצב אצלנו? כאן מדובר בחבורת רוצחים, טרוריסטים שאינם מבחינים בין נשים וילדים ובין חיילים, אנשים צמאי דם ועוד כהנה וכהנה ביטויים שנועדו להמחיש את הסלידה מעצם הרעיון לשבת ולדבר איתם. אז מיותר אולי לחזור על האמירה ששלום עושים עם אויבים, אבל היא כל כך צודקת ונכונה, גם במקרה הזה. צריכים גדלות רוח, צריך לחשוב גדול ורחוק. זה מה שקורה בעולם. אלינו זה עוד לא הגיע.

 

*
המבצע נתן גם אפשרות לפעילות נרחבת של הוגי הדעות באשר הם, והכוונה היא בעיקר לטוקבקיסטים על סוגיהם לא רק נשים זוכות לטוקבקים מטורפים. אלוף בן (פלאש90) השונים. אני כמובן בעד פתיחות תקשורתית, חילופי דעות ושימוש מזערי בצנזורה (כשהיא הכרחית ומחויבת המציאות). אבל מה שנראה על מסכי מחשבינו היה פשוט ג'ונגל שגובל בהסתה לביצוע עבירה. מאה קצינות במילואים כתבו מכתב שנשלח לראש הממשלה ולשר הביטחון, ובו הן קראו להם לא להכניס את צה"ל לפעולה קרקעית בעזה. קריאה לגיטימית, דמוקרטית, לא אלימה. אילו  תגובות שהן קיבלו ברשת, איזו אלימות - פשוט בושה וחרפה. אם נשותיהם של הטוקבקיסטים האלה ממשיכות לחיות עם כל אותם מגיבים הן פשוט מטומטמות, או קורבניות שצריכות לחוש סכנה קבועה לחייהן. עורכי האתרים חייבים להפעיל צנזורה נוקשה על התבטאויות גזעניות, שוביניסטיות, מסיתות, מעליבות ומלאות שטנה שאינן התייחסות עניינית לכתוב.

אבל לא רק נשים זוכות לטוקבקים מטורפים. עורך "הארץ", אלוף בן, פרסם ביום הראשון של המבצע מאמר ובו כתב כי צה"ל הרג את קבלן המשנה שלו, את האיש שהיה אחראי מטעמו על השקט ברצועה. אחת הקוראות כתבה בתגובה שצריך לחסל גם אנשים שכותבים כמו אלוף בן. אסור להתיר פרסום תגובות שכאלה גם באתרי כלי התקשורת הממוסדים וגם באתרים הקטנים שרואים את עצמם כבועטים ונשכניים. קריאות מן הסוג הזה הן הזרעים שנשתלים ומתישהו ינבטו. כשזה יקרה, כבר יהיה מאוחר מדי.


אני כתבתי בפייסבוק שאתנתק מכל מי שיקרא להרוג, להרעיב, לפגוע, למחוק וכל שאר המילים שבז'רגון. מי רוצה שיהיו לו כאלה חברים? בינתיים התנתקתי כבר משלושה. יותר נכון, שלוש נשים. מפתיע, נכון?

עוד בבית אבי חי