רואים לכם

בימים האחרונים יצא לי לשמוע יותר מפעם אחת את דבר הקמפיין המגוחך של משרד התיירות ומשרד ראש הממשלה לעידוד הביקורים בכפרים וביישובים ערביים בארץ. לכאורה, יוזמה מבורכת; בפועל - מעליבה. ראשי הכפרים מדברים בקולם וקוראים לישראלים לבוא לבקר, לראות את היופי, להרגיש את האווירה, אבל הנימוק המכריע תמיד נשאר אותו נימוק: אוכל טוב. פיתה עם לבנה מסוגים שונים. אה, אפשר גם לקנות שם בשווקים במחירים טובים. בושה שזה הקמפיין ושאלו המסרים שהוא מעביר. למה ראשי הישובים הערביים משתפים פעולה עם הקמפיין הזה? זה מה שממשלת ישראל עושה לקידום האוכלוסייה הערבית בישראל? זה כל מה שיש לה להציע? איפה ההשקעות במקומות תעסוקה, בחינוך, בכלכלה, בתשתיות, בביוב, בכבישים? כשזה יקרה, יבואו לבקר שם גם בלי קמפיין מגויס. הקמפיין הזה ביוזמת הממשלה הוא האיפור הגס שבאמצעותו מנסים להסתיר את מה שלא רוצים שיראו מתחת.

*

ראיתי השבוע, יחד עם עוד 961 אלף צופים, את תוכנית הבישול הטלוויזיונית "מאסטר שף". היה שם משהו מקומם שמי שאינו מבין טלוויזיה לא ממש יכול להבחין בו. כשהמתמודדות (בתוכנית זו השתתפו רק נשים) צולמו ממרחק, ראו גם מתמודדות שלא צולמו בהמשך מקרוב, שלא רואיינו וסיפוריהן לא נשמעו, שהצופים בבית לא ראו מה הן בישלו וגם לא ראו מה אמרו להן השופטים. התייחסו אליהן כמו אל אוויר, אף על פי שהן היו על המסך. זו החלטה של עורך, וזה מעשה שאסור שייעשה. כנראה, סיפוריהן האישיים של אותן נשים לא היו טרגיים במיוחד או סוחטי דמעות במיוחד והמנות שלהן גם לא הרשימו במיוחד. העובדה שהן עלו לשלב 50 המתמודדים האחרונים על המקומות בנבחרת הבשלנים אומרת שהן כן יודעות לבשל, לפחות קצת. אז למה להתנהג אליהן בכזה חוסר כבוד? אני מתאר לעצמי איך הן, בני משפחתן והחברים שלהן ישבו בבית סביב השולחן ומול המסך וחיכו לראות את התוכנית, ומה רבה היתה האכזבה.

גם כשעושים טלוויזיה מסחרית, יש דרך להתנהג. כל התוכנית הזאת אינה ראויה אם ככה מתנהגים כלפי המתמודדים. "אין לנו זמן להכניס את כולן", יגידו העורכים. אם אין לכם זמן, אל תזמינו אותן להתמודד. אם רואים אותן בלונג שוטים, צריך להתייחס אליהן. כמעט 38 אחוז רייטינג היה לפרק הזה. קשה להתווכח עם ההצלחה, אבל צריך להתווכח על הדרך. " למה ראשי היישובים הערביים משתפים פעולה עם הקמפיין הזה? זה מה שממשלת ישראל עושה לקידום האוכלוסייה הערבית בישראל? זה כל מה שיש לה להציע? איפה ההשקעות במקומות תעסוקה, בחינוך, בכלכלה, בתשתיות, בביוב, בכבישים? כשזה יקרה, יבואו לבקר שם גם בלי קמפיין מגויס "

*

מישהו צריך להגיד את זה לעיתונאי בן כספית: עם כל הכבוד לך, ויש כבוד, איש לא ביטל מנוי לעיתון – "מעריב", "הארץ", "ידיעות אחרונות" או כל עיתון אחר – בגלל עזיבת כותב זה או אחר, גם לא בגללך וגם אם אנשים יגידו לך שכן. היו הפסקות מנויים כחלק ממחאה על התנהלות של עיתון, עזבו בגלל חילופי מו"לים, עזבו בגלל שינוי אופיו של עיתון ושינוי הקו המערכתי שלו, אבל לא בגלל עזיבת אחד הכותבים. יספרו לך את זה אנשי הטלוויזיה הבכירים מיקי חיימוביץ', יעקב איילון, דני רופ ושאר מגישי טלוויזיה ופרסונות תקשורתיות ידועות, יותר או פחות – הרייטינג אחרי העזיבה שלהם או המעבר שלהם מערוץ אחד לאחר לא ירד אפילו בעשירית האחוז. אז בן היקר, מנויים עוזבים את מעריב בגלל הבעלים החדש, לא בגלל הכתב שהועזב. מנויים עוזבים כי די לנו ב"ישראל היום" אחד, איש לא רוצה עוד אחד.

רומני שם וביבי פה. שלדון אדלסון (צילום: פלאש 90) *

ואם "ישראל היום" כבר הוזכר כאן, אז אי אפשר סתם כך להזכיר מבלי להתעכב עוד קצת. שני המאמרים שפרסם באחרונה הבעלים של העיתון שלדון אדלסון הם פשוט שערורייה. אני יודע שאני צריך  להיזהר מאוד בלשוני כדי שהמיליארדר לא יחשוב פתאום לתבוע אותי בעשרות מיליוני שקלים על הוצאת דיבה. אני לא מאשים אותו בפרסום המאמרים שלו; הוא הבעלים והוא רוצה ומותר לו. גם עמוס שוקן פרסם לא פעם מאמרים בעיתונו, אבל יחי ההבדל בין השניים ובין נושאי כתיבתם. שוקן הוא מו"ל של עיתון. זה מקצועו וזו פרנסתו. אדלסון הוא בעלים של בתי קזינו והימורים. זה מקצועו ומזה הוא מתפרנס. שוקן אולי מנסה לדחוף אג'נדה פוליטית וקו רעיוני, אבל אדלסון מנסה לדחוף ולקדם אנשים. בארצות הברית זה היה מיט רומני, בארץ זה ביבי.

ל"ישראל היום" יש עורך מקצועי, עמוס רגב שמו, שעדיין רואה את עצמו כאיש מקצוע מהמעלה הראשונה. השאלה שלי אליו היא איך הוא ממשיך לערוך עיתון שהוא הכול חוץ ממה שעיתון אמור להיות. זו הבושה הגדולה.

בימים אלה ממש הסטודנטים שלי אמורים להגיש לי עבודה שמטרתה לבדוק מקרה בוחן של עבירה אתית שמבצע או ביצע באחרונה אחד מכלי התקשורת. מציאות מול תקנון כללי האתיקה של מועצת העיתונות. פקחו עיניים, הביטו סביב, זה קורה כל יום ממש כאן, לידכם. די להם אם יקראו קצת את "ישראל היום" וייווכחו כמה בעיות אתיות יש בדרך ניסוח הכותרות, כותרות המשנה והידיעות עצמן. די להם לבחון אילו ידיעות פותחות ומובלטות ואילו ידיעות נדחקות לעמודי הפנים ולבוקסות קטנטנות. די להם להביא את מקרה ההצתה של משה סילמן, איש המחאה החברתית שהצית את עצמו למוות ואיך בחרו ב"ישראל היום" לצנזר מהמכתב שהשאיר אחריו שורות ביקורתיות הנוגעות לראש הממשלה. אני לא מבקש מ"ישראל היום" אובייקטיביות בסיקור, אלא רק הוגנות והגינות. אני יודע שזה מצרך נדיר, אבל לבקש עדיין מותר. לך תדע מה יהיה כאן אחרי 22 בינואר?