להיאחז בקצות האצבעות

התמוטטו העצבים,

כמו שקע ברומטרי.

דפדוף בצהובונים

כמו טפטוף של נוזל החיים

(הלבן-כמובן)

מגעיל אותך אחריי.

הלבן והאדום ניטעו בך לפני שנה וחצי,

כשעוד לא ידעתי על סמנטיקה הרבה.

אך איה הנשמה?

תכרות את הלשון,

או על תקליד יותר.

צפצוף בליל שבת,

שכה קרויה בפי העם,

משפיע בטירוף על מערכת העצבים.

מה עם שפשוף?- הכל רגיל,

עם מי דיברת זה עתה?

עם זיגמונד הקולגה.

ומי שאל: "עם מי דיברת?"

ומי שאל: "ומי שאל?"                   "החיים מחוץ לטקסט מעניינים אותי בעיקר ברגע שהם הופכים לטקסט טוב". ברוק 

להחליק אל השפה

דוּרה (dura  - מפגרת, סתומה) היא הקללה היחידה שהרשיתי לעצמי לומר בתור ילד. עד גיל 19 בערך לא הצלחתי להוציא מהפה שלי את המילים הגסות שנחשבות לטאבו ברוסית. בדרך כלל, הילדים העולים היו שוברים את הטאבו הזה די מהר. זו דרך להחליק את השפה, לרכוש בה ביטחון וגם להשאיר אותה חיונית. וכמובן, זה גם מרד של ילדי מהגרים. הרגע המהוסס שבו הכנסתי את המילים האלה לאוצר המילים שלי ברוסית היה די מכונן ברמה הלשונית. התחלתי להשתמש במַטִרְשינה (המילים הגסות) כדי להשיג ביטחון בשפה שכבר נהייתה לי לזרה. וגם כדי לרכוש חברים חדשים.

בגיל 11 ויתרתי על הרוסית שלי. בקצות הציפורניים נאחזתי בעברית, וברמת השימוש היומיומי, ויתרתי על הטבעיות של הרוסית. אני מתנסח גרוע ברוסית, בעל פה ובכתב. ועדיין המשכתי לקרוא אך ורק ברוסית. ובאותו הגיל גם התחלתי לקרוא הרבה.

לירוק אל הבאר

לשון היא באר שלכולם צריכה להיות לא רק הזכות לשאוב ממנה, אלא גם הזכות לייצר מין משאבה פנימית קטנה שבעזרתה הם יוכלו להחזיר אל הבאר פיסות מהשפה שלהם. בהרבה צניעות, כמובן. ב"איוון הולך לישון בוואן" או בשירים אחרים שלי אני משאיל מהרוסית רק את המילים, את השמות ואת הביטויים שיש להם משמעות מדויקת מאוד, ובתרגום שלהם, הדיוק הזה ייעלם והן יפסיקו להיות נחוצות בכלל.

ככותב, מחרמן אותי השילוב של אירוניה ונחמה בשירה. האוונגרדיסט הרוסי יבגני קרפיבניצקי כותב: 'על נדנדה מתנדנדת  dura...'. למילה הזאת יש הכוח המנחם הזה. בעיני יש לו ריח וטעם של ילדות, חופש גדול, אופניים, נהר הווריה שליד בית הקיט שלי. כפר מלחינים – רחוב גלינקה, מוסורגסקי – והרבה דוּרות סביבי. במיוחד אחותי, שהיום מתרגמת את אדוארד ליר וכותבת סיפורי מתח מקסימים, אף על פי שהיא עורכת דין עם תואר שני בכלכלה. " לשון היא באר שלכולם צריכה להיות לא רק הזכות לשאוב ממנה, אלא גם הזכות לייצר מין משאבה פנימית קטנה שבעזרתה הם יוכלו להחזיר אל הבאר פיסות מהשפה שלהם. בהרבה צניעות כמובן. ב"איוון הולך לישון בוואן" או בשירים אחרים שלי אני משאיל מהרוסית רק את המילים, את השמות ואת הביטויים שיש להם משמעות מאוד מדויקת, ובתרגום שלהם, הדיוק הזה ייעלם והן יפסיקו להיות נחוצות "

כמה שוקלת המשקפת?

מיהר ליפול על הקוטפת

והתיימר להיאחז בבז

שעף לו ובפיו ברווז,

נשאר שקול ומחושב

בענווה אכל ענב,

התיז קצת יין על חולצה,

אכל שמנת חמוצה.

בשביל לדעת איך לרקוד-

מלפפון הפך ורוד

ואין שום דרך חזרה!

הפליץ בלחש מנורה,

משה ראה אותו זוחל

הציע לו להיות מושל.

התהילה כמוה כמחסן

מה מחביאה בתוך הסם?

קצת חשק מעורבב בדם

אהב לרשום לה: וי,מדאם!

בצל הפיקוס התענג

קטף שירים, נהייה עילג,

וכך המשיך לו להסס,

ובחיים להתמוסס.

לעמוד בין שני הכוחות

המשורר הרוסי אלכסנדר ודנסקי כמעט לא ניתן לתרגום. זה די מבאס אותי. הוא בין היחידים שמצליח להעביר את מהות היחסים שלי עם העולם. את הפתיל הקצר של המחשבה, את הסדר האישי שלי בחוסר סדר.התגבשות יצירתית. חארמס

"נא אמור לנו פאפא!

מה אומר זה-זיעפה?'".

נפתח דיאלוג. האב המלומד מנסה להסביר משהו רב משמעות בנוגע למילה "זיעפה".

האב צונח מטה. מתברר שהמונח זיעפה פירושו טיפת זיעה קרה המופיעה על מצחו של המת.

הדיאלוגים נכתבים אצל ודנסקי כמבנה של מחזה. הדאדאיסטים הרוסים (ובהם דניאיל חארמס) משתמשים במבנה של מחזה לא כדי להציג אותו בתיאטרון,  אלא כצורת טקסט שמתארת מערכת לשונית חדשה בצורה הכי טובה.

תוך כדי התרגום, אני נתקל במבוי סתום וכותב שיר א-לה ודנסקי בעברית.

חארמס כתב מחזה ששמו "אליזבטה בם". בתחילת שנות ה-30 ועד סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 איש לא ממש שמע עליו. בשנות ה-60 או ה-70 כותב אריאל זילבר את השיר "בטי בם". זה נראה כמו צירוף מקרים (מצלולי), אבל באיזושהי נקודת זמן מצאתי את עצמי עומד בין שני הכוחות האלה. אני לא מדבר ספציפית על חארמס מול אריאל זילבר, אלא על התגבשויות יצירתיות-טקסטואליות זו מול זו, בתקופות ובשפות שונות. לאט לאט הגעתי למסקנה שהחיבור הזה הוא לא הזוי כמו שהוא נראה.

להפוך לטקסט טוב

החיים מחוץ לטקסט מעניינים אותי בעיקר ברגע שהם נהיים לטקסט טוב, לא משנה אם הוא קולנועי או ספרותי. אני מרגיש לא מספיק מודאג חברתית, אבל אני אוהב תיאורים של חיים אורבניים מחורבנים. יש לי מחזור שירים שלם שנכתב לקהל, ואפילו הרכבתי ממנו מופע. אני לא יודע אם אפנה לכיוון הזה שוב. השירים האלה מרוויחים הרבה כשאני מגיש אותם. אני אוהב אותם גם על הדף, אבל אולי זה בגלל שאני יודע איך לקרוא אותם.

דוגמה טובה של פרפורמר שמקריא שירה הוא המשורר הרוסי העכשווי אנדריי רודיונוב, שאני  מתרגם אותו עכשיו. אבל החיצוניות שלו מרשימה יותר משלי. יש לו אוזן אחת גדולה מהשנייה.

 רודיונוב. מרוסית: דניאל ברוק

פעם בחודש הוא הרביץ או ממש קשה הוכה,

מס דם ששילם בו על העצבים,

סוג של מחזור אצלו זה היה

או כמו איזה שָרת שמדי פעם מכבים.

למחרת היה יוצא קצת מאופר כרגיל,

הולך ברחוב כאילו מחדש נולד

אבל אתמול בערב כשפוצצו את ה'עוף בגריל',

על ידי מצלמות אבטחה הוא נלכד.

מהר נאסף ונלקח לפטְרוֹבְקה

'ליד העוף בגריל מה עשית? מה?'

-'מה עשיתי? לקחתי עוף בדרך לפרלובקה',

'אז אולי ראית מכונית ספורט אדומה?'

'לא רק ראיתי! את הנהג שלחתי להזדיין'

'מי הנהג?'-'איזה גָבֱריק מוזר.

יצא מהאוטו וישר בלי לכוון

הכניס לי אחת ולפוֹרֱשיק חזר'.

'ואתה לאן?'- 'לכיכר שלוש תחנות ישר בלי להסס.

הספקתי לתפוס חשמלית אחרונה'

'במה עובד?'- 'עיתונאי בוורדפרס.

מנהל שם את הבלוג כבר יותר משנה.

אחר כך הלכתי מכות בקרון

הרבצתי להומלס עד לכלוך נעליים

אי אפשר היה לנסוע בגלל הסירחון

בתחנת יָאוּזָה הורדתי את הבן כלאיים.

באזור גם פגשתי באיזו פריחה

כנראה בדיוק רבה עם בעלה

קנינו עוד וודקה ושלוש בירות נִבְסְקי

ואת עוף אכלנו ליד המזבלה.

תאמינו, לא פוצצתי את 'העוף בגריל',

אני אוהב כל סוג של עוף מבושל

השד יודע למה מצאו אצלי פתיל

זה לא הסגנון שלי בכלל.

אחר כך כל התחנה הרביצה לו

סטרו על פניו עם הפתיל השהייה

הוא דימם בשנית שלא בתורו

אבל לא הודה במעשה לא עשה.

היה בו משהו אותו פושקין הפיח בדמותו של לנסקי

סרבנות יהירה, עקשנות כמו לפוסי

לדמם פעם בחודש-קצת נשי העסק.

לא בכדי הסמל אמר: 'איזה כוסית!'

מאז הוא שונא לאכול בשר עוף

ואף בידיו הוא הפסיק לחגוג

במראה הוא נהיה קצת דומה לקוקס

וגם חיסל בוורדפרס את הבלוג.