ממשיך בטיפוס

הפנתר הוורוד: מתנה שקיבלתי בילדות

בסביבות גיל עשר צפיתי בפעם הראשונה באחד מסרטי הפנתר הוורוד. ישבתי עם אבא שלי ועם עוד חבר, שאני כבר לא זוכר מי הוא. הספה התפרקה מרוב צחוק. נורא הפתיע אותי לראות את אבא שלי צוחק כך, כי הוא לא היה אדם שצוחק הרבה. אף של מישהו בסרט התחיל לנזול, וזו היתה אחת הסצנות הכי קורעות שראיתי בחיים. הבנתי אז מה זה לצחוק באמת - צחוק מהנה, מתגלגל, ללא מעצורים.

נורא נהניתי אז מסרטים מצוירים, מסרטים מצחיקים ומאיזה קומיקאי צרפתי, ששכחתי את שמו. הדברים שנעשו שם, נעשו בשיא הרצינות. היום אני מבין בדיעבד איך הדברים חלחלו בי, איך ההבנה שגם דברים מצחיקים צריכים להיאמר בשיא הרצינות. זו מתנה שקיבלתי אז, ואני יודע להשתמש בה יותר ויותר בתחום המשחק. אתה רוצה לצחוק עם כולם, אבל שומר על איפוק גדול מאוד. זה תרם לי מאוד בקריירת המשחק; היום אני מבין את זה בדיעבד. משחק דורש ממך להיות אסוף. אתה צריך להיות מרוכז, להבין איפה אתה נמצא. אסור לך לאבד שליטה.

 

החיבור לרוק: לא רוצה מוזיקה קלאסית

כשהייתי בן שש, ההורים שלי לקחו אותי לקונסרבטוריון. היה שם מורה חמור סבר שדפק על השולחן וביקש שאחזור אחריו. עשיתי כך, וזה גרם לו להבין שהילד מוכשר מספיק לנגינת כינור ופסנתר. אחרי חמש שנות לימוד, הבנתי שאני לא אוהב את זה ושמשהו לא מסתדר לי, לא נכון לי. כילד, אתה לא מבין מה בדיוק לא נכון, אבל ידעתי שפשוט לא טוב לי עם זה. המורה לפסנתר אמרה לי 'בוא, נעבור לג'אז', אבל ויתרתי גם על זה ועזבתי את הפסנתר בגיל 11.

 

אחרי שנתיים הקמתי להקת רוק עם חברים לכיתה. באותה תקופה נחשפתי ללהקות כמו לד זפלין ולמוזיקה שעד היום אני אוהב לשמוע. קלטתי שמה שהכי בא לי לעשות זה לנגן - אבל לא בפסנתר. הרגשתי שזה לא המקום שלי. לקחתי גיטרה והתחלתי ללמד את עצמי באמצעות חוברות לימוד. די מהר קלטתי את הקטע והבנתי שזה המקום שלי. הרגשתי מין חופש ושחרור. היכולת לנגן ולהביע את עצמי נתנה לי תחושה שהגעתי הביתה.

 

באזור הגיל הזה קניתי את הגיטרה הכי גרועה שקניתי בחיים - גיטרה 12 מיתרים שבהמשך התפרקה לי בידיים. באותה תקופה נסעתי לרמת הגולן כי שמעתי שיש שם מפעל לגיטרות. ירדתי מהאוטובוס איפשהו ליד קצרין והתחלתי להסתובב באזור. לא היה אינטרנט, ולא היתה נפש חיה לשאול אותה. בסוף היום חזרתי הביתה מאוכזב. ניגנתי בגיטרות של חברים ובהמשך קניתי לעצמי עוד גיטרות לא מוצלחות. הגיטרה הראשונה הטובה שלי היתה פנדר, שאיתה ניגנתי בתקופת אבטיפוס.

 

אבטיפוס: הצלחה וסכסוכים פנימיים

מגיל 14 התחלתי להיות חבר בלהקות, ואבטיפוס התחילה להתגבש בגיל 20. זה התחיל כשנפגשנו אצל חבר משותף. קלטנו שיש לנו פחות או יותר הומור משותף ואהבנו לנגן ביחד. ביחד הקמנו את תחילתה של אבטיפוס. בהתחלה נקראנו פאוסט. הופענו בכל מיני מקומות, היו לנו תוכניות לגבי החיים, ובאיזשהו שלב, ראינו שזה לא מספיק מעניין ורציני. בתקופה זו החלטתי לעבור לתל אביב. " כשהתחלתי לצאת מהבלגנים וחזרתי לעולם, אמרתי לסוכנת שלי: 'אני רוצה לחזור לעבוד'. היא אמרה לי: 'אני כל הזמן מציעה לך הצעות, ואתה לא מקבל שום דבר'. אמרתי שמעכשיו אני מתחיל לקבל. כאילו ביקשתי את זה מהיקום. מאז ועד היום אני משחק בלי הפסקה "

 

אני חושב שעברתי לתל אביב גם מפני שהבנתי שהקריות זה לא מקום שאני רוצה להישאר בו - ולא רק בגלל המוזיקה. אמיר בן דוד הצטרף אליי תקופה לא ארוכה אחר כך, וטל יניב, שהשתחרר בדיוק מצה"ל, נכנס ללהקה. שרון הולצמן הצטרף אחרי שפרסם מודעה בעיתון: "בסיסט מחפש להקה". אסף מרוז הבריז לנו ועבר לאיפה הילד, אז מצאנו מתופף אחר - איציק הלל. משם התחלנו לעבוד ולחלום חלומות שלא קרו, עד שפגשנו את יהודה עדר ונוצרה אבטיפוס במתכונתה המוכרת.

 

ההצלחה כללה עשרות הופעות בכל הארץ, מעריצים ומעריצות, שערים בעיתונים, תוארי להקת השנה והמון בעיות בתוך הלהקה, חוסר יכולת להבין זה את זה, קנאה, חוסר יכולת לממש דברים. העניינים התפרקו מאחר שכשניגשנו לתקליט השני, היינו להקה מאוד מסוכסכת בתוך עצמה. זה ניכר בתקליט השני, שנמכר ב-5,000 עותקים עד היום, לדעתי. זו היתה התרסקות מוחלטת. במקום להתעשת, החלטנו לפרק את החבילה. כל אחד נפוץ לדרכו.

 

המסע ההזוי: לרקוד כדי להרוג את אייל הקודם

אבטיפוס התפרקה ב-98', ובד בבד גם חיי הנישואין שלי התפרקו. יצאתי למסע אלקטרוני מטורף והזוי במועדוני תל אביב. חייתי בלילות, ישנתי בימים, חייתי מוזיקה אלקטרונית שלא ממש הכרתי עד אז. ב-2002 כבר הוצאתי אלבום סולו, שהיה אלקטרוני. לא קרה איתו שום דבר, אף אחד לא התעניין בו והרדיו לא השמיע אותו. הוא כלל שני שירים שעשיתי עם אינפקטד משרום. כל המוזיקה האלקטרונית ששמעתי באותה תקופה נדחסה לתוך התקליט הזה.

 

ברמה האישית, זה היה חלק מתהליך צמיחה. עברתי שינוי מאוד דרמטי; הבנתי שמה שהיה פעם כבר לא יחזור ואני צריך למצוא את הקול שלי מחדש, כי הקול שלי לא נכון. הבנתי שאני משקר. שם החל תהליך ארוך של גילוי וחיפוש, שבעבע בי כל הזמן. חוויתי תקופה מסובכת וארוכה, וזה היה כדי להסיר את הדמות הקודמת ולמצוא את הקול החדש שלי. רציתי לרקוד כדי להרוג את אייל הקודם.

 

אחרי ההתפרקות של אבטיפוס ואחרי שסרט ששיחקתי בו נכשל כישלון חרוץ, לא רציתי יותר לשחק. פחדתי. לא רציתי לחטוף עוד ביקורות על זה שאני שחקן גרוע וסתם אפס מאופס. הרגשתי שהגיע הזמן לפרוש לפני שאאבד את שרידי הכבוד שלי. אז בין 98' ל-2003, גם משום שהייתי בסוג מסוים של כאוס עצמי וגם בגלל החשש מביקורות, סירבתי לכל הצעת משחק שקיבלתי. לפני כן שיחקתי בכמה סרטים וחשתי סוג של רוממות, מעל העולם, כי הייתי מוצלח וסולן אבטיפוס, אבל הבוקסים שחטפתי בתחילת שנות האלפיים הכניסו אותי לפרופורציות והקטינו אותי מאוד. בשנים האלה פשוט סירבתי לשמוע על תסריטים.

 

הזוגיות עם ענת: הסרת הקליפות הישנות

ב-2005 הכרתי את בת זוגי ענת. היה לי נורא קשה ליצור קשרים מחדש, אבל משהו שם היה נכון בינינו, וענת עזרה לי. זו היתה תחילת בניית האדם מחדש והסרת כל הקליפות הישנות. דרכה ובזכותה הצלחתי לקדם את עצמי, להיות שלם יותר. היום יש לנו שתי בנות נפלאות ומקסימות, שבזכותן נכתבו המון שירים חדשים. הפכתי לאדם אחר. המועקה כבר לא קיימת. זו מבחינתי התחנה הכי חשובה בחיים שלי.

 

כשהתחלתי לצאת מהבלגנים וחזרתי לעולם, אמרתי לסוכנת שלי: 'אני רוצה לחזור לעבוד'. היא אמרה לי: 'אני כל הזמן מציעה לך הצעות, ואתה לא מקבל שום דבר'. אמרתי שמעכשיו אני מתחיל לקבל. כאילו ביקשתי את זה מהעולם, מהיקום. מאז ועד היום אני משחק בלי הפסקה, משתפר ומשתבח, לומד המון. משחק זו אמנות בפני עצמה - אמנות מדהימה ויפהפייה, מיוחדת מאוד, עם אנשים שונים לגמרי מאלה שיש בתחום המוזיקה. ממש סוגים שונים של אנשים. התמזל מזלי להיות גם פה וגם שם.המון בעיות בתוך הלהקה עד ההתפרקות. אבטיפוס

 

איחוד אבטיפוס: קלטנו שנורא התגעגענו

לפני שנתיים אמיר הוציא ספר חדש, והיה לו רעיון שנעשה שיר נושא לספר. הרי לסרטים יש שירי נושא, אז למה לא לספרים? נפגשנו שלושתנו, הוצאנו את השיר "פלאפל אוסלו", שהוקלט עם יהודה עדר. היה שמח וסבבה, וקלטנו שנורא התגעגענו לנגן, בעיקר אחרי שכל המשקעים ירדו.

 

המשכנו לנגן, והיום אנחנו בתחילת הדרך לקראת תקליט חדש. גילינו שאנחנו מנגנים טוב יותר פי עשרה ממה שניגנו פעם. אנחנו יותר מחוברים, ורק נהנים מזה; אנחנו לא רבים ואין בינינו מחלוקות. רק הנאה פרופר.

Model.Data.ShopItem : 0 6