מבעד לזכוכית האפלה

ה"דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון", שספק אם היא דמוקרטיה וספק אם היא יחידה, נמצאת בסכנה. במשך שנים התהדרנו בחלון הראווה שלנו. שם אכן התקיימה דמוקרטיה ליברלית, בוהקת למרחקים, גם אם לא תמיד שוויונית. הכול היה עטוף בצלופן המרשרש של חלון הראווה הנוצץ, ורק מיעוט מהישראלים שם לבו לנעשה בחצר האחורית האפלה, זו שנמצאת במרחק כחצי שעה נסיעה מבתיהם.הצבעות כתנאי מספיק לדמוקרטיה (פלאש90)

הצלופן המרשרש הסתיר את העובדה שלישראל שני משטרים, האחד דמוקרטי והשני רודני. אין חצי הריון ואין חצי דמוקרטיה, זולת בישראל, שבה מתקיים משטר דמוקרטי בגבולות הקו הירוק, שטושטש במזיד גם הוא, ורודנות צבאית אכזרית בשטחי הכיבוש. דמוקרטיה ליהודים וטיראניה לפלסטינים.

למעשה, מתקיימים בה שלושה משטרים: אחד לאזרחי המדינה היהודים, שני לאזרחיה הערבים ושלישי לפלסטינים בשטחים, שעליו מתנוסס הדגל השחור משחור מזה עשרות בשנים. מי שדיבר על דמוקרטיה ישראלית והתהדר בה התעלם משלושה מיליוני וחצי התושבים שחיים בה משוללים כל זכויות אדם וזכויות אזרח וחירויות אנושיות בסיסיות.איור: יונתן וקסמן

יהודית יותר מדמוקרטית

הנעשה בחלון הראווה הקדמי חיפה על הכול. אפשר היה לראות חופש ביטוי, חופש תנועה, צדק וזכויות אדם, תקשורת חופשית ועוצמתית, מפלגות תוססות ורוחשות, רשות מחוקקת נמרצת, רשות שופטת חזקה ורבת יוקרה ואפילו אינספור עמותות שמילאו היטב את תפקידן בתחומים רבים. " מבחינת מרבית הישראלים דמוקרטיה היא שלטון הרוב, שלא לומר עריצותו. די להם בבחירות חופשיות שמתקיימות אחת לארבע שנים וברוב בהצבעות, לא חשוב על מה, כדי להיות משוכנעים שהם חיים בדמוקרטיה. די להם בממשלה שנבחרת כחוק - ולעזאזל עם כל השאר. אם שלושה ח"כים נמצאים במליאת הכנסת ושניים מהם מרימים את ידם למען הצעה לא דמוקרטית בעליל – מדובר בדמוקרטיה "

נכון שהתקשורת הישראלית מועלת זה שנים בתפקידה, מטילה על עצמה צנזורה עצמית, מעלימה את עוולות הכיבוש ומתגייסת למסעות דה-הומניזציה ודמוניזציה שיטתיים של הערבים, אבל עדיין היא נחשבה, במידה רבה של צדק, לתקשורת חופשית. אפילו גיבור הדמוקרטיה הישראלית יצחק רבין, שחלם על מדינה בלי בג"ץ ובלי בצלם, הבין שהדבר לא אפשרי במציאות ששררה בזמנו.

השנים האחרונות הרעו גם עם חלון הראווה המתעתע הזה, והוא נמלא סדקים, קרעים ושברים. הרשות המבצעת, ועוד יותר מכך, הרשות המחוקקת, אסרו מלחמה על הדמוקרטיה. שורה של חוקים אנטי דמוקרטיים בעליל נחקקו בבית הנבחרים ושתי הרשויות, המבצעת ומחוקקת, אסרו מלחמה נגד הרשות השופטת. בית המשפט (בעיקר זה העליון, שעליו יצא שמעה של ישראל למרחוק) התקשורת והעמותות מצאו את עצמן בעין הסערה - סערת המערכה לקעקוען ולהחלשתן.

מאבק כזה ניטש בדמוקרטיות רבות. בישראל הוא ניטש על רקע מסורת דמוקרטית קצרת שנים, רדודה ושברירית. מבחינת מרבית הישראלים, דמוקרטיה היא שלטון הרוב, שלא לומר עריצותו. די להם בבחירות חופשיות שמתקיימות אחת לארבע שנים וברוב בהצבעות, לא חשוב על מה, כדי להיות משוכנעים שהם חיים בדמוקרטיה. די להם בממשלה שנבחרת כחוק - ולעזאזל עם כל השאר. אם שלושה ח"כים נמצאים במליאת הכנסת ושניים מהם מרימים את ידם למען הצעה לא דמוקרטית בעליל, מדובר בדמוקרטיה לדידם של מרבית הישראלים.