ברוכים הבאים הביתה

לשמחתי הרבה, הפסיקו להשמיע במטוסי אל-על הנוחתים בישראל שירים בנוסח "הבה נגילה" שהושמעו תמיד וסחפו את ציבור הנוסעים לפרץ של ציונות מתקתקה. בטיסתנו חזרה ארצה מתאילנד גיליתי גם שאפשר להנחית מטוס בלי למחוא כפיים. כן, הישראלים למדו שלא צריך להגיד לטייס תודה מיוחדת על שהצליח בעבודתו, שהיא בעיקר המראה ונחיתה. גם ככה את עיקר העבודה עושה הטייס האוטומטי, ומה שנשאר לטייסים הוא להביא אותנו בשלום ליעדנו. הנה, אמרתי לעצמי, עוד סימן להצטרפותנו למועדון המדינות המפותחות.                 למדנו שלא צריך להגיד לטייס תודה מיוחדת על שהצליח בעבודתו (פלאש90)

אלא שההרגשה הזו התחלפה די מהר. דוגמה: למה במדינה כמו תאילנד, שלא לדבר על אירופה, יש בנמלי התעופה ובשאר מוסדות ציבוריים גדולים תורים מיוחדים לנכים ולבעלי מוגבלויות וכן למשפחות עם ילדים קטנים בעגלות, ואילו בארץ אין? בכל מדינה מתוקנת - גם בתאילנד, המייצאת אלינו עובדים חרוצים וזולים במיוחד ונחשבת בעיני עצמנו לפחות למדינה "מתפתחת" ולא "מפותחת" כמונו - משפחה עם עגלת ילדים או נכים בעגלות יעמדו בתור משלהם והטיפול בהם יהיה יעיל ומהיר להפליא. לכל זאת מטרה אחת: להקל על הנוסע במידת האפשר. אבל בארץ שלנו הנוסע ומקבל השירות נחשב תמיד לסוג של מטרד.

 קחו לדוגמה את הדיוטי פרי, חלומם הרטוב של הישראלים עוד בטרם עזיבתם את ארץ הקודש: עם החזרה ארצה, מסלול הכניסה לקבלת הפריטים  צר ואינו מאפשר מעבר של עגלות, ולכן, אחד העובדים שם צריך לצאת לקראתך. הסידור הזה גם מעכב את הנוסע וגם יכול ליצור סיטואציה מביכה ומעליבה. אתה צריך לקרוא באמצעות האינטרקום לאחד העובדים, כולם מסביבך שומעים ומביטים, וזה יכול ליצור מצב לא נעים. " ואז אתה יוצא לתור של המוניות, וסדרן העבודה מתייחס אליך כאל אחרון הפועלים שלו. לך אתה אל המונית, ולא שחלילה המונית תבוא אליך. משפחה עם ילדה בעגלה ושלוש מזוודות נסחבת אל המונית. מה פתאום שהיא תתקדם לאסוף אותך? "

ואז אתה יוצא לתור של המוניות, וסדרן העבודה מתייחס אליך כאל אחרון הפועלים שלו. לך אתה אל המונית, ולא שחלילה, המונית תבוא אליך. משפחה עם ילדה בעגלה ושלוש מזוודות נסחבת אל המונית. מה פתאום שהמונית תתקדם לפי הסדר וכשיגיע מקומה בתור היא תאסוף אותך? סוג של היגיון ישראלי; שירות "פרסט קלאס", כלשונם של אנשי "ארץ נהדרת", תרתי משמע. ועל הפקקים באיילון אני כבר לא מדבר.

אבל יותר מהכול גם יחד מדכאת האווירה כאן. איראן, איראן ושוב איראן. די, הבנו, חאלס. כמה אפשר עוד לנסות להפחיד את כולם? רוצים לפעול? תפעלו. אל תדברו כל כך הרבה. להלן נוסח מלא ומדויק של חילופי המסרונים (SMS) בימים האחרונים ביני ובין חברי הטוב ע', שמבטאים היטב את התחושה:             איראן, איראן ושוב איראן (פלאש90)

אני: שלום יקירי. מה שלומך? אנחנו בקוסומוי לקראת סוף החופשה. בראשון בבוקר בארץ. נהנים למדי, אלונה חוגגת. ומה איתך?

ע': תיהנו כל עוד אפשר! אני שוחה במרק התל-אביבי, מנסה להרגיע את ההתלהמויות בסוגיית איראן. הפסיקו קצת עם הרעש, אבל זה רק זמני... תעשו חיים.

אני: תודה. אולי להישאר כאן?

ע': לא מכיר את תאילנד, אבל גם על עיוור נראה לי שממליץ בחום... להישאר!

טוב, אז לא שמענו לעצתו של ע' חברי היקר וחזרנו. ונעים לחזור, באמת שהתגעגענו.

וכשאנחנו מגיעים, ואני נכנס אל שכנתנו ששמרה לנו על הבית כדי לומר שלום ולקחת את המפתחות, היא מספרת שהכינו את המקלט של הבניין, ומסביב רואים פתאום הרבה ציוד שאוחסן שנים במקלטים שבסביבה ועכשיו נזרק החוצה. אווירה של הכנות למלחמה. ובתיבת הדואר מחכה לנו הודעה שהוארך המועד לחלוקת ערכות המגן, אבל אנחנו לא היינו בארץ כדי לקחת. הכול מסביב מייצר פאניקה קלה, שמחלחלת גם אם אתה ממש רוצה להישאר "קול". לעצמך אתה לא דואג כמובן, אבל יש אישה ויש ילדה, וצריך להיות אחראי ובלה בלה בלה...

אבל חוץ מכל אלה, אנחנו באמת שמחים לחזור.

אה, כמעט שכחתי, חשבון החשמל. יצאנו מהארץ ב-4 באוגוסט בלי חשבון חשמל לתשלום. החשבון שהמתין לנו עם חזרתנו היה צריך להיות משולם כבר עד ה-15 בחודש. חישוב מתמטי פשוט אומר כי החשבון נשלח בין נסיעתנו ובין מועד התשלום, סך הכול 11 יום. אז אני שואל את חברת החשמל, ובכלל: למה שולחים חשבונות לתשלום עם התרעת זמן קצרה כל כך? ושוב אני נאלץ לענות: מכיוון שהלקוח/הצרכן/הנוסע/האזרח הוא תמיד האחרון בסדר החשיבות, אלא אם כן מדובר בתקופת בחירות או שיש פוטנציאל למכירות ולעשיית רווח קל על חשבונך. חוץ מזה, אני, אתה ואת באמת לא מעניינים אף אחד.