סעודת השבט

התלבטות קלה נרשמה בקרב משפחתנו בליל שבת: האם לקפוץ לבית חב"ד בצ'אונג (קוסומוי), מרחק 20 דקות נסיעה על הקטנוע מהמקום שאנחנו נופשים בו, או שמא לוותר ולנסוע לאכול ארוחת ערב תאילנדית באחד משוקי האוכל המקומיים?

כמה וכמה דברים עמדו על לשון המאזניים. אילו היינו נוסעים לבית חב"ד, היינו פוגשים שם את משה, יהודי צרפתי בן כמעט 80 שגר פה יותר מעשר שנים ונשוי לאטאו, תאילנדית בעלת סלון יופי הצעירה ממנו בכמעט 40 שנה, וכן את בני משפחתו, שהגיעו לביקור מצרפת. יש לו שתי בנות (שכמובן, מבוגרות מאשתו), חתנים ונכדים – בסך הכול, שבט של 16 איש, כולם דוברי צרפתית. צרפתית איני דובר כלל וגם לא ממש התחשק לי לנסות לייצר חברויות חדשות. את משה, זקן השבט, הכרנו בביקור הקודם שלנו כאן לפני שנתיים, ומאז שמרנו על קשר. יותר נכון, אורית שמרה איתו על קשר. חוץ ממשה, היינו פוגשים שם את מאיר ואת בני משפחתו. גם הוא יהודי צרפתי, טכנאי שיניים בעל קליניקה בבנגקוק שעובד כאן בגלל העלויות הנמוכות, אבל בני משפחתו - אשתו וארבעת ילדיהם - מתגוררים דרך קבע בפריז. בקיצור, קהילה קטנה של יהודים צרפתים שגרים בתאילנד.עם הבת אלונה המעורסלת

נוסף עליהם היינו כמובן פוגשים בבית חב"ד, אילו באנו, גם עשרות ישראלים צעירים, כאלה שהגיעו לכאן כחלק מטיול ארוך וכאלה שהגיעו רק כדי למצות את תענוגות החיים שמזמנים האיים התאילנדיים ואולי עוד כמה משפחות ישראליות שהגיעו לחופשה ואותן ניתן לשמוע ולראות ברחבי האי. חלק גדול מאלה, שבימים כתיקונם לא רואים בבית הכנסת, גם בימי החגים, הופכים באחת לשבט חובשי כיפות. מזכיר לי קצת את אלה שהופכים לדתיים חרדים, חובשי כיפות שחורות ומקיימי תרי"ג מצוות מיד עם כניסתם לכלא. " בהתחלה חשבתי לנסוע לבית חב"ד, ולו רק כדי לאסוף חומר לטור הנוכחי, אבל עם כל הכבוד, המחיר מבחינתי היה כבד מדי. קשה לי להיות חלק מקבוצות כאלה. אני לא מסוגל להעמיד פנים ולא רוצה להיות נחמד ולהחליף ברכות. אז רעיון בית חב"ד ירד מהפרק. אבל עניין השבטיות הישראלית, שמתגברת איך שמגיעים לחו"ל, המשיך להעסיק אותי מכיוון אחר "

בהתחלה חשבתי לנסוע לשם, ולו רק כדי לאסוף חומר לטור הנוכחי, אבל עם כל הכבוד, המחיר היה מבחינתי כבד מדי. קשה לי להיות חלק מקבוצות כאלה. אני לא מסוגל להעמיד פנים, ואני לא  רוצה להיות נחמד ולהחליף ברכות. אז רעיון בית חב"ד ירד מהפרק, אבל נושא השבטיות הישראלית, שרק מתחזקת איך שמגיעים לחו"ל, המשיך להעסיק אותי מכיוון אחר.

אורית זוגתי – שלאחרונה, אני שם לב, מוזכרת די הרבה בטורים שלי - היתה בעברה הרחוק דיילת אוויר באל על. התנגדתי נמרצות לעזיבתה את התפקיד, כי יחד עם העזיבה, נעלמו גם כרטיסי הטיסה שקיבלנו חינם או בתשלום זעום. בקיצור, חיינו השתנו באחת. לא עוד נסיעות בלי חשבון ברחבי הגלובוס, נגמרו "החיים הטובים" (רוצים בורמה - טסים לבורמה, רוצים קובה - טסים לקובה). מאז שעזבה את אל על, הנסיעות שלנו מחושבות היטב, כמו אצל מרבית המשפחות הממוצעות בישראל.

לאורית נשארו כמה חברות טובות שעדיין עובדות באל על ולאורך השנים התקדמו בתפקידיהן. חלקן מנהלות שירות בטיסה (פרסריות), חלקן ירדו לקרקע והגיעו לתפקידים בכירים ועדיין מנהלות אורח חיים הכולל נסיעות חופשיות לכל יעד שיבחרו. מובן שבני משפחתן הקרובים נהנים מכל היתרונות האלה. וכך, דקות אחרי שאורית פירסמה את התמונה הראשונה שלנו מתאילנד, היא קיבלה הודעה שחברתה קרן ובני משפחתה (זוג עם שני ילדים) יהיו בקוסומוי שבוע לאחר מכן, והם ישמחו לפגוש אותנו. נוסף על כך, יהיו איתם עוד שני זוגות עם ילדים. בקיצור, חבילה ארוזה ובה שישה מבוגרים ושישה ילדים. טוב, אמרנו, ניפגש בשמחה.המשפחה בהרכב מלא

וכך חיברו אותנו נפלאות הפייסבוק אל השישייה. חמישה מהם למדו יחד רפואה באיטליה, ואותן שנים חיברו אותם לקבוצה מלוכדת ועשירה בהווי פנימי השייך רק להם. קפצנו לבקר אותם במלון שבו שהו, ויחד בילינו יום של ים-בריכה-אוכל. אלונה פרחה בחברת הילדים האחרים, אורית נהנתה למדי, ואני, איך לומר, עברתי תהליך התאקלמות.

למחרת, כל השישייה באה לבקר אצלנו. הפעם אני, בתפקיד המארח, הרגשתי אחריות מחייבת. תהליך ההתאקלמות שלי עבר שלב. הבילוי המשותף היה קליל ונעים, והקבוצה הפכה פחות מאיימת מבחינתי. הנה, דווקא בתאילנד, אני מוצא את עצמי מבלה בקבוצה של שמונה ישראלים מבוגרים ושבעה ילדים - דבר שהיה קשה מאוד לגרום לי לעשות בארץ - ואפילו נהנה. מובן שהשהייה בחברת הקבוצה הביאה אותי למחשבות על תפקודי החברתי ועל התהליכים שעברתי בהקשר הזה במשך השנים. והנה, שוב, ההוכחה שאתה לא יכול לברוח מעצמך גם אם אתה נוסע רחוק.