הבריכה המזהירה עלולה להתברר כשלולית מעופשת

1. בריכת המים המזהירים, ללא צל של ספק.

ברגע שבו הגיע המייל ובו השאלה "לאיזה מקום שלא היית בו מעולם את מתגעגעת?" גאתה במוחי בריכת המים המזהירים ההיא של אן שרלי מהספר "האסופית". הדמיון שלי לא נתן לי להרחיק נדוד.

זה הרגיל, המשמש אותי בכתיבה (ובהתחמקויות מלאות השראה ממטלות מעיקות), כי אם הדמיון המודרך, זה המשמש להבראת הגוף והנפש. בכל פגישה טיפולית היה מגיע הרגע שעלי לדמיין את עצמי במקום שבו אני מרגישה שלווה ובטוחה, ובכל פעם הייתי מגיעה לאותו המקום, לבריכת המים המזהירים מ"האסופית". גם כעת, בזמן הכתיבה, אני עוצמת את עיניי, נזכרת בכחול המנצנץ וברוגע של פני האגם, ושלווה גדולה יורדת עלי.

3. אני זוכרת שבחירתי הפתיעה את המטפל. "למה שלא תבחרי מקום אמיתי?", שאל, "מקום שבו היית בטוחה ומוגנת בעבר?". ואני עניתי: "מעולם לא הייתי בטוחה ומוגנת יותר מאשר בזמן קריאת הספר הזה". הו אן, כמה שאני מתגעגעת אלייך, לחוות גוטברג, לדיאנה ברי, לגילברט בלייט, למרת לינד ואפילו לג'וזי פיי. אני גם מתגעגעת לילדה ההיא שהייתי בזמן קריאת הספר.

4. אף על פי כן, אני תוהה על הבחירה במילה "געגוע". האם אפשר להתגעגע למקום שמעולם לא היית בו? האם אפשר להתגעגע למקום שכולו יציר דמיון? נטול ממשות? ואולי בריכת המים המזהירים של עולם המציאות היא קטנה ומעופשת? האם יש לכך חשיבות? אני זוכרת שבעבר קראתי מאמר שובה לב (למעשה שובר לב) של הסופרת אלאונורה לב. לב נסעה ל"אי הנסיך אדוארד" כדי להתחקות אחר קורותיה של מחברת הספר ל.מ. מונטוגומרי. היא דיווחה כי המציאות שונה מאוד מזו המתוארת בספר, או ליתר דיוק , מזו שהיא ראתה בעיני רוחה.

אבל האם אין זה כך תמיד? מספרים לנו כי המציאות עולה על כל דמיון. זאת  טעות, שהרי הדמיון תמיד יעלה על המציאות והחלומות שלנו תמיד יהיו נוצצים יותר מאשר הגשמתם. אולי לזה כיוון מי שאמר "היזהרו מחלומותיכם; הם עלולים להתגשם". ואז תהיו צפויים למפח נפש.

  " האם אין מלאכת הדמיון נעימה יותר? ואולי הגעגועים הגדולים והתרבות שנבנתה בעקבותיהם נהפכו ממשיים יותר מאשר המבנה? האם אני אכן רוצה לזכות לראות את בית המקדש? האם אני אכן רוצה לטבול את רגלי בבריכת המים המזהירים ולהסתכן בכך שמדובר בשלולית עכורה? "

5. "אז לאיזה מקום שבו לא היית מעולם את מתגעגעת?", שואלת העורכת ומכוונת בשאלתה לבית המקדש, לשריד החרב, לגעגועים מיתיים בני 2,000 שנה. אבל האם אין מלאכת הדמיון נעימה יותר? ואולי הגעגועים הגדולים והתרבות שנבנתה בעקבותיהם נהפכו ממשיים יותר מאשר המבנה? האם אני אכן רוצה לזכות ולראות את בית המקדש? האם אני אכן רוצה לטבול את רגליי בבריכת המים המזהירים ולהסתכן בכך שמדובר בשלולית עכורה?

6. השנה: 1997. ערב תשעה באב בתחנת הרדיו הדתית קול חי. אני, שדרנית מתחילה, מגישה תוכנית הנקראת "בית שלישי", שבה אני מראיינת אישי ציבור על שאיפתם לכינון בית המקדש השלישי. כולם אומרים את המילים הנכונות: "מתגעגעים-בטח-מתגעגעים-רוצים- לזכות-ולראות-בבניין-המקדש-עוד-בחיינו וכו'". איש התקשורת הבכיר י"ל היה שונה מהם. "נו, באמת", הוא נזף בי בקולו הרועם, "זה מה שאת רוצה? חבורת כהנים, אולי מושחתים, שמנופפים על מנגלים?". הטכנאי הדתי מתפלץ. "תורידי אותו מהשידור", הוא נוזף בי ומותיר אותי תוהה: האם זה מה שאני באמת רוצה? לזכות לראות את בית המקדש? אין ספק שזה מה שאני אומרת לעצמי, אבל האם זו האמת?

7. איני יודעת מהי האמת. איני יודעת עד כמה תואם המקדש הממשי את המקדש הנפשי שנבנה בתרבותנו משך 2,000 שנה. אין לי ספק שיש כאלה שנכונה להם אכזבה מרה לכשיבנה ושיש כאלה שיתמלאו אושר עצום. ייתכן שהחשוב מכול הוא להמשיך להתגעגע, להמשיך לזכור, להמשיך להתפתח. וגם לדמיין. למרות שהמציאות, כאמור, לא בהכרח עולה על הדמיון.