אני אוהב להפתיע את עצמי

עינת יקיר
24.07.12

"כל הסיפור שלי עם השירה הוא שהיא מפתיעה אותי. אתה מתחיל במשהו ולא יודע לאן זה יוביל, ותמיד זה מוביל לדבר שהוא שונה ממה שהתחלת איתו אבל בכל זאת קשור אליו". המשורר עדי עסיס מופתע מהשירה, אבל חולם להיות מחזאי

אתה יכול להעביר את המלח? מבקשת ממני אישה עבת זרועות בעלת שיער אדמוני פרוע, הדחוקה לצדי בתור לדוקטור תמרי. מלח? אני תוהה. כן, כן, את המלח, היא דוחקת בי, תבקש מזה שלידך. אני פונה, בהיסוס קל, לגברתן הדחוק לצדי בצד השני שעל זרועותיו מקועקעות קריאות עידוד להפועל תל-מונד ומבקש ממנו שיעביר את המלח. הגברתן, ללא שהיות, פונה לישישה שלצדו, וזו, לאחר שלא שמעה את בקשתו בפעם הראשונה, מעבירה את הבקשה לנער שלצדה, וכן הלאה, עד שהבקשה מגיעה לשולחן המזכירה, השולפת מלחייה עצומה, וזו עושה את דרכה מיד ליד, וכל מי שאוחז בה, מנער ממנה על שיער ראשו ותחת בתי השחי שלו. אני מעדיף לא לנער מלח על עצמי, והאדמונית הפרועה שואלת מדוע אינני ממליח את עצמי. אני אלרגי למלח, אני משיב לה, שעה שהיא טופחת מלח על לחייה, ודוקטור תמרי פורץ מחדרו, גורר אחריו ישיש צפוד ומאיר פנים. הוא בסדר, זועק דוקטור תמרי בחדר ההמתנה, מר זלקינד נרפא, הוא מוסיף ושואג, ובתוך כך מתחיל לשיר הללויה לעולם וסוחף אחריו את כל הממתינים. הללויה, ישירו כולם, ממשיך דוקטור תמרי, אני לא רואה את המלח שלכם עף, הוא דורש, וממשיך לשיר, והאדמונית שלצדי מגבירה את קצב תנועת הראש, ממטירה עלי גרגרים לבנים. 

 

עדי עסיס. סטטוס הפייסבוק שלו ביום הראיון. 9.7.12

 

להעביר את המלח

הדבר הראשון שאני זוכר ביחס ללשון מתווך דרך אמא שלי. היא טוענת שהייתי קורא לכדור "דנה". לא יודע. זה מסתורין. זה מעניין, כי אולי באמת שם חבויים כל החסמים. עכשיו, מכיוון שאני כותב את הסטטוס בפייסבוק על בסיס יומי, משהו קורה גם ללשון. אני קם בבוקר, זה מתחיל בשתיים-שלוש מילים מקריות, ומשם זה מתגלגל. כשאתה קם בבוקר, יש כל מיני מחשבות שאתה לא מצליח לעקוב אחריהן. הן חולפות בזו אחר זו, ואז מילה או שתיים קופצות מתוכן. במשך היום אתה מוטרד יותר מדברים, ואז המילים מקבלות הקשר פונקציונלי. כאן בבוקר, כשאתה קם, זה עדיין לא בתפקוד. המילים הללו נותנות איזה קצה חוט. יש מילים שאני מזהה שהן קצה חוט.

היום בבוקר קצה החוט שלי היה "אתה יכול להעביר את המלח?". משם הגעתי לסצנה הזו בפייסבוק.

 

למזוג את הדם

אני אוהב את המיידיות של הכתיבה בפייסבוק. זה לא נותן 
לך זמן להסתבך עם עצמך. אני אוסף חומרי גלם, כי הסיפור שלי הרבה פעמים הוא מחסור בחומרי גלם. גיליתי שבבוקר אני יודע מה לכתוב. הפייסבוק מאפשר הגדרה ספרותית עמומה בין פרסומות וסטטוסים של אחרים ותמונות ולינקים. זה כמו לכתוב שירה בלאס וגאס. זו מהומה גדולה. מתברר שאני אוהב את המהומה. וגיליתי אותה דווקא בתוך שפעת, כששכבתי במיטה. אחר כך, כשמבריאים, אתה צריך לכתוב את זה וללכת לעבודה בתוך 20 דקות. וב-20 הדקות האלה אתה חייב לתאר. אין זמן להתחרבש. שמעתי פעם כותב בלוז שאמר שאם הוא לא מצליח לכתוב שיר ב-20 דקות, אז הוא מבטל. אני לא מתחבר לזה כמשורר, אבל זה עוזר לי בפייסבוק. בשירה זה מתחיל ממשהו שמטריד אותך. למשל, עכשיו מטריד אותי "הדם נמזג מכד הלב". שורה כזאת שאני לא יודע מה הקטע שלה. האם הדם באמת בכד? "כד הלב" זה קלישאה או לא? לאן הדם יזרום? האם השמש קשורה לזה? אולי זה צעדי השמש בחול? כל מיני כאלה. בסוף זה אמור להסתדר איכשהו.

 

ו. הַיָּרֵחַ קָרוֹב

 

1

הַיָּרֵחַ קָרוֹב קָשֶׁה שֶׁל הָרוּחַ

חָסֵר אֶת הָאֶצְבָּעוֹת

הַמְּרַסְּנוֹת סוּסִים עַל סַף הַיּוֹם

  • " אני אוהב את המיידיות של הכתיבה בפייסבוק. הוא מאפשר הגדרה ספרותית עמומה בין פרסומות וסטטוסים של אחרים ותמונות ולינקים. זה כמו לכתוב שירה בלאס וגאס. "

 

לָכֵן מְלַוָּה נקישת פַּרְסוֹת

אֶת הַשֶּׁמֶשׁ הַנִּגְרֶרֶת

בְּמַחֲצִית הַגּוֹבָה לַשָּׁמַיִם

 

שְׁקוּלָה הַשֶּׁמֶשׁ לְמִשְׁקָל הֶהָרִים

אָז קַו הַחוֹף מְדֻיָּק

 

וּפְנֵי הַיָּם קַעֲרִיּוֹת רוֹעֲדוֹת

רוחשות מֶלַח

וְסַרְטָן בְּצֶבַע לֶחֶם

 

שריונו עֲדַיִן רַךְ

תּוֹפֵחַ

לְכִפַּת הַשָּׁמַיִם

 

בַּמְּקוֹמוֹת בָּהֶם מְקַבֵּל הַקֶּמַח

צוּרַת עֲנָנִים

וְאוֹר הַכּוֹכָבִים חָמוּץ

 

כְּמוֹ הַחִטָּה

הַמָּתוָה אֶת הַכִּוּוּן, הַמָּחָר

הוּא בִּלְתִּי נִמְנַע

 

הָעֶצֶם שֶׁלּוֹ רַכָּה

אֶפְשָׁר לְגַלֵף בָּהּ

אֶת הַמּוּסִיקָה שֶׁל הַיְּקִיצָה

 

עדי עסיס. מתוך מחזור שירי טבע

 

לאלף כוכבים

אני אוהב שירי טבע. אלה שירים שמערבבים בין טבע לגוף. לאחרונה היה לי מחזור שקשור לטיפולי פוריות מנקודת מבט של גבר, שזה עולם אחר. כתיבה שיש בה אלמנטים פחות סימבוליים, יש בה את התנופה של היומיום ואת הביורוקרטיה של הכישלון. זה מחזור. 40 שירים. מה שהם עושים זה להתחיל בנקודה אחת ולצאת למסע מסוג אחר. תוואי קרקע שבו פחות מעניין אותך הטבע, ויותר תלאות המסע. שירים כאלה יכולים להיכתב בתנופה. הם משתלשלים. מה שדוחף אותם קדימה זה הקצב של הניסיון והכישלון. יש להם דינמיקה שעושה את הכתיבה אפשרית יותר מאשר כתיבה שאני נוטה אליה באופן מיידי, של לנסות לאלף כוכבים. יכול להיות שדילן תומאס אשם בזה. כי קראתי אותו. אפילו עליתי לקבר שלו. מאחר שהיה לי דילן תומאס בראש קצת נתקעתי. ניסיתי לכתוב שירים כאלה ולא הצלחתי. יש לי מחזור טבע נורא משונה. הירח נהיה שֶמן, השמן נהיה וילון, הווילון נהיה גוף שמתנופף... זה נראה כמו פרודיה על שירה. מחזור שכתבתי אותו ברצינות תהומית. אבל הפרודיה התגלתה לי בדיעבד. אני עדיין חושב שזה רציני. מרוב שאתה מתאמץ להיות רציני, אתה נהיה פרודי.                מרוב שאתה מתאמץ להיות רציני, אתה נהיה פרודי. עדי עסיס (צילום: דפנה טלמון)

 

לעצבן את אחותי

כשהייתי קטן רציתי להיות סופר. לא זוכר למה. אולי כי אחותי ידעה תמיד מה היא רוצה להיות. היא רצתה להיות מורה ודוורית. דרך אגב, היא הגשימה את שני הדברים: כשהיא למדה בסמינר למורות היא חילקה דואר. זה נורא הרגיז אותי שהיא יודעת, והחלטתי שאני אהיה סופר, אבל עשיתי את זה רק כדי לעצבן את אחותי, וככה זה נראה. זה התחיל במשחק, ומזה כל המשחקיות נולדה. וזה קשור גם בזה שגדלתי בבית הומוריסטי מאוד – אבא שלי צוחק על הכול. קשה נורא להיות משורר רציני בעולם כזה. הייתי רוצה להיות משורר מצחיק עוד יותר, אבל זה הכי קשה.

 

3

הָאִישׁוֹן מֵעִיד עַל עֹמֶק הָרָעָב

עַל תְּזָזִית הַדָּם

  • " אבא שלי צוחק על הכול. קשה נורא להיות משורר רציני בעולם כזה. הייתי רוצה להיות משורר מצחיק עוד יותר, אבל זה הכי קשה. "

כְּשֶׁבְּשַׂר הַטֶּרֶף עֲדַיִן דָּרוּךְ

 

הֶבֶל פִּיו מַעֲכִיר עֲנָנִים

בָּרָק נוֹאַשׁ בַּחַלּוֹן

אַחֲרָיו קוֹרְסוֹת הָעֲצַמוֹת

בְּקוֹל גָּדוֹל:

 

הָאָדָם הַזֶּה הַלָּבָן

נֶאֱסַף בְּכַפִּית

הָאָדָם הֶעָגֹל

מִתְמַעֵט בְּכֹל לַיְלָה

סוֹפוֹ צִפֹּרֶן

 

מְגָרֶדֶת כּוֹכָבִים כְּבוּיִם

חוֹשֶׂפֶת חָלָב

בְּאַבְנֵי הַבַּיִת

 

מתוך מחזור שירי טבע

 

לחיות מחדש

אבל החלום האמיתי שלי זה להיות מחזאי. חלום לגמרי. הכתיבה לתיאטרון הובילה אותי למקומות חזקים. זה הרגשות הכי חזקים. ואז אתה מבין שזה הדיל. בגלל זה אנחנו מסתובבים סביב המילה כל הזמן. בשירה לפעמים יש לי את זה. במחזור על הפוריות יש לי את זה. את כל העוצמות האלה. המחזור על הפוריות זה לא הגשמת חלום. זה בדיוק ההפך. מה ההפך של הגשמת חלום – פספוס המציאות? כל הסיפור שלי עם השירה הוא שהיא מפתיעה אותי. אני אוהב להפתיע את עצמי, והשירה היא המדיום הכי טוב להפתיע את עצמך. כי אתה מתחיל במשהו ולא יודע לאן זה יוביל, ותמיד זה מוביל לדבר שהוא שונה ממה שהתחלת איתו אך בכל זאת קשור אליו. אבל התיאטרון זה פשוט לחיות מחדש. זה פשוט לעשות חיים בתוך החיים. ומעניין שגם שם אני רוצה מאוד להצחיק. זה ייעוד ממש. אולי לשחזר משהו מבית אבא וסבא. אולי זה העניין שלי. אולי זה עניין גנטי.

 

 

עדי עסיס. 44. יליד תל אביב. משורר. עובד במחלקת מחשוב של בנק. מחזאי בדרך. זכה בתחרות הטור הסאטירי הקצר, בתחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" לשנת 2004 ובפרס אקו"ם ליצירה בעילום שם ב-2012. קובץ שיריו "הנשק החם" ראה אור ב-2009 (הוצאת הליקון).

 

עוד בבית אבי חי