לבכות, לזכור, לחלום

מדוע יש אנשים שמצליחים להגשים את שאיפותיהם, ואילו אחרים מסתובבים עם מזוודת חלומות מרופטת ומאמינים ששום דבר כבר לא ילך? רוחמה וייס במסע בעקבות יוסף והיכולת לחולל שינויים בחיים

המחשבות על מאבקים חברתיים ועל השינויים האפשריים הבאים בעקבותיהם, מעוררות בי געגוע קבוע אל יוסף. דמותו המקראית של יוסף, האיש שחולל שינויים אישיים וחברתיים מרחיקי לכת, מלווה אותי בכל פעם שאני חושבת על האפשרות לממש את החיים ולחולל בהם שינויים משמעותיים. כשאני מתבוננת על עצמי, על חברי ועל בני דורי, המתמודדים עם חלומות הילדות שלנו, תמיד עולה השאלה מדוע חלק מהאנשים מצליחים להגשים בחייהם חלק מחלומותיהם, ואילו אחרים מסתובבים עם מזוודת חלומות מרופטת ומאמינים ששום דבר כבר לא ילך, שאין טעם, ושבים אל הטלוויזיה וממתינים שהחיים יכבו את עצמם. הרבה פעמים אני מנסה לברר את הסוד הגדול של החיים - למה חלק מהאנשים מצליחים לחיות חיים שיש בהם פאר של הגשמה עצמית ואחרים דועכים מול המסך האפור.

  "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם"                      

ברגעים אלה אני שבה אל סיפורי חייו של יוסף, הממזגים בכי עם חלומות ועם מימוש עצמי שאין דומה לו. באמצעות סיפורים אלה, אני מנסה לגעת בסוד החיים הממומשים. אני מזמינה אתכם לחבור אלי למסע אל היכולת לחולל שינויים בחיים, המסע בעקבות אישיותו של יוסף.

 

תחנה ראשונה: בכי בתהליכי שינוי

" חלומות יוסף היו תעודה לחוסר היכולת של אחיו לחלום וכן לחרדה שחלומותיו של האח המעז יתממשו בהצלחה "  יוסף הוא הדמות הכי בכיינית במקרא - שמונה פעמים מעיד המקרא על בכיו. ליוסף יש סוג מסוים של בכי, ולמרבה ההפתעה, בכיו לא נקשר לסכנות הקיומיות שבהן היה נתון. בכל התקופה שבה נשקפה לו סכנת חיים (בבור, במכירה, בפרשת אשת פוטיפר ושוב בבור) יוסף לא בכה. בכיו קשור תמיד להתרגשות שבזיכרון העבר מתוך ההווה הבטוח. יוסף הוא דמות אקטיבית, וכשהוא היה בסכנה, הוא היה בה. רק כשהסכנה חלפה הוא הרשה לעצמו להיזכר בעבר, להצטער ולבכות. נראה שיש בכי ש"תוקע" את החיים ויש בכי ש"עובד בשירות" הצמיחה והשינוי.

 

תחנה שנייה: זיכרון בתהליכי שינוי
יוסף מאוהב בעצמו באופן שגורם לי רתיעה

סיפורי יוסף, יותר מסיפוריה של כל דמות מקראית אחרת, אחוזים בחבלי הזיכרון. כבר מלידתו קשור יוסף לזיכרון. אלוהים נזכר באמו רחל ובצערה ופוקד אותה. מזיכרון הכאב הראשוני נולד יוסף, והוא נושא בשמו לעד את זכר הכאב והחרפה של ימי העקרות הארוכים וימי האמהות הקצרים של אמו. כשיוסף מושלך לבור בעקבות פרשת אשת פוטיפר, הוא לא בוכה, אלא משתדל להינצל כמו אמו, בזכות הזיכרון (מ', י"ד): "כִּי אִם זְכַרְתַּנִי אִתְּךָ כַּאֲשֶׁר יִיטַב לָךְ וְעָשִׂיתָ נָּא עִמָּדִי חָסֶד וְהִזְכַּרְתַּנִי אֶל פַּרְעֹה וְהוֹצֵאתַנִי מִן הַבַּיִת הַזֶּה". כמו אמו, גם יוסף נאלץ להמתין מעגל שלם של שכחה-זיכרון כדי לצאת מהבור: "וְלֹא זָכַר שַׂר הַמַּשְׁקִים אֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁכָּחֵהוּ" (מ', כ"ג).

 

יוסף הוא איש זוכר, וכשבאים אליו האחים, הוא זוכר אותם, למרות שהם לא זוכרים אותו (מ"ב, ט'): "וַיִּזְכֹּר יוֹסֵף אֵת הַחֲלֹמוֹת אֲשֶׁר חָלַם לָהֶם". מסיפורי יוסף נלמד על קשר בין חלומות, זיכרון ומימוש עצמי. אחי יוסף לא העזו לחלום בעצמם, והם גם לא זכרו. אדם חולם, שמסוגל להגשים את חלומותיו, הוא כנראה אדם שמעז לזכור; הוא יודע מאין הוא בא ולאן הוא רוצה ללכת. הוא חולם חלומות שמתחברים למציאות חייו.

 

תחנה שלישית: חלומות בתהליכי שינוי

החלומות של אתמול הם החוזה של היום. אנשים שיש להם אומץ לחלום יידרשו לעמת את חלומות האתמול עם המציאות. מי שמעז לחלום יכול אולי להצליח, אבל הוא עתיד לחוות גם כישלון. מי שלא מעז לחלום פטור מההצלחה ומהכישלון. האחים ידעו זאת, ולכן הם שנאו את חלומות יוסף. חלומות יוסף היו תעודה לחוסר היכולת שלהם לחלום וכן לחרדה שחלומותיו של האח המעז יתממשו בהצלחה, וכשכך יקרה - כיצד הם יסבירו את הלילות מודחקי החלומות שחיו? גם יעקב הבין את עוצמת חלומותיו של יוסף (ל"ז, י"א): "וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר". יעקב שמר את החלום, אבל לא שמר על הילדים. הוא לא שמר על יוסף. החלומות שמרו על הילד הצעיר פעם אחר פעם.

 

יוסף שלי


רוחמה וייס

בעיניי, דמותו של יוסף היא דמות נרקיסית. הוא מאוהב בעצמו באופן שגורם לי רתיעה. חלומותיו קשים לעיכול, וקשה פי כמה החלטתו לספר את חלומותיו. ואולם, הקשרים שאני הולכת ומוצאת בין האומץ לחלום, הנכונות לשאת כאב ואובדן והנכונות להסתכן בצמיחה אישית עוזרים לי להתקרב אל יוסף. יוסף יוצא אל העולם; הוא רוצה מהעולם; נותן ולוקח. יוסף מתחבר לעולם בחלומות, בשאיפות ובבכי, והוא מצליח. הלוואי על כולנו.

 

 

 

 

עוד בבית אבי חי