את תיתני, אנחנו ניקח

"נשים מחונכות מגיל אפס לתת. הן צמודות לאם ולתפקידים שלה ולומדות מהיום הראשון להיות קשובות לאחרים ולמלא את הצרכים שלהם. האחרים, צריך להודות, הם הגברים". מרב מיכאלי כותבת על הצד האפל של הנתינה הנשית

סערה התעוררה בעקבות שער המגזין "טיים" שבו נראתה אישה צעירה, חטובה ויפה מישירה מבט מתגרה למצלמה כשלשדה צמוד ילדהּ בן הארבע, היונק ממנו. הכותרת היתה "האם את מספיק אמא?", כלומר, האם את נותנת די הצורך? 
זאת הפנטזיה: גבר-ילד מחובר לשד


אנחנו חיות בתרבות שהפכה את הנתינה למילה נרדפת לאמהות. את אמורה לאהוב את ילדך ללא תנאי; לשים את צורכיו ואת רצונותיו לפני אלה שלך; לדאוג לרווחתו בכל עת, וכמעט בכל מחיר. הוא רוצה או צריך, והיא נותנת. אמהות כפופות לתלי-תלים של טקסטים "מקצועיים" העוסקים במה שהן צריכות לעשות ובאיזה אופן הן אמורות לתת מעצמן. אמהות חשופות לתרבות שמכל עבר מציגה להן את מודל האם המושלמת, זו המוקדשת לילדיה.

 

לא בכדי הילד היונק בתמונת השער הוא בן זכר. זאת הפנטזיה: גבר-ילד מחובר לשד. אמנם מצוין שזאת כתבה על אמהוּת ועל הנקה, ואולם, זו אינה אלא תמונה פורנוגרפית. ואבחנה זו מתחדדת אף יותר כשמתברר שהכתבה אינה על האם המניקה שעל השער - ממש לא - אלא על ד"ר ביל סירס, שסבור שכך זה צריך להיות: אמא מיניקה, שנותנת בלי גבול ולזמן ממושך ככל האפשר.

 

לאחרונה גם יצא לאקרנים סרטה של הגר בן אשר "הנותנת". כן, זה בדיוק מה שאתן/ם חושבות/ים. וכך גם יעידו התוצאות שתקבלו בגוגל כשתכתבו נותנת: "נותנת לעוברים ושבים לנגוע לה", "יצא לה שם של אחת שנותנת", "חשפנית-על נותנת שיעור". 

 

הסרט מספר על אישה שנותנת שירותי מין לגברים במושב, ובתמורה, מקבלת מהם מיני טובות הנאה. גם סיפור אהבה חדש ומגורים משותפים עם אהובה לא גורמים לה להפסיק להיות נותנת. בהמשך, גם הילדה שלה נותנת - לגבר שפשוט לוקח.

 

רוב הגברים שכתבו על הסרט לא הבינו מה הם רואים. בפסקה אחת במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" הסבירה הגר בן אשר באופן מפורש: "בעיניי, הסרט עוסק במטען הגנטי של מיניות והתעללות מינית. האם בסרט אחראית להעברת ההתנהגויות המיניות שלה לבנות שלה. היא מזדיינת עם גברים במושב הקטן, היא מכניסה גבר זר לבית. היא צריכה אותו כדי לסגור את מעגל ההתעללות המינית שהיא בעצמה עברה".

" בשנים האחרונות נשים מחצינות את מיניותן. הטענה שמיניותן המוחצנת של הנשים מעידה על כוח היא הספין האולטימטיבי. המיניות המוחצנת הזאת של הנשים היא מיניות של אובייקט, שמסדר את עצמו לשביעות הרצון של המבט הגברי "

 

להשאיר את הנשים נותנות

נשים מחונכות מגיל אפס לתת. הן צמודות לאם ולתפקידים שלה ולומדות מהיום הראשון להיות קשובות לאחרים ולמלא את הצרכים שלהם. האחרים, צריך להודות, הם הגברים. כך לומדות בנות מגיל אפס להכין אוכל, להיות נחמדות ולמצוא חן, להיראות כמו שרוצים שייראו - לתת. גם "הנותנת" וגם הסרט של יונתן גורפינקל, שיצא בקרוב, מנסים להראות איך התרבות והחברה לא נותנות לבחורה סיכוי של ממש לבחור לתת.

 

כך, קו ישר מחבר בין האם הנותנת ובין הבחורה הנותנת. בשני המצבים נשים צריכות לתת את עצמן, לתת את גופן. לתת, בלי לשאול שאלות, בלי זכות ערעור; לתת כי מישהו רוצה וצריך. וברגע שהוא רוצה, היא צריכה לתת. בין התוצאות שעלו בגוגל ל"נותנת" היתה גם זאת: "'לא נותנת - לכל אלה שהתחילו עם בחורה, ובמקום להיות מוחמאת, הכלבה הגיבה בתוקפנות". שכן, אישה שאינה נותנת היא כלבה ותוקפנית. אם גבר רוצה, אישה אמורה לתת לו. מיום היוולדו עד יום מותו.

 
רוב הגברים שכתבו על הסרט לא הבינו מה הם רואים. מתוך: "הנותנת" (יח"נים, ורד אדיר)

קונספט האישה הנותנת כולל את המושג הסכמה. השיח המשפטי והציבורי מדבר במונחי הסכמה: היא הסכימה או לא הסכימה, היה בהסכמה או שמא לא בהסכמה. הדיבור על הסכמה מניח שהגבר רוצה, והאישה מסכימה. הגבר לוקח, והאישה נותנת. אנחנו מדברות ומדברים על הסכמה; לא על רצון. אנחנו לא שואלות אם היא רצתה. אנחנו לא חושבות מה היא רצתה. אנחנו לא חושבות מה אנחנו רוצות, כי אנחנו צריכות לתת - להתחשב, להתפשר, למצוא חן - כדי להיות נשים. ליתר דיוק, כדי להיות נשים, אנחנו צריכות לרצות לתת.

 

בשנים האחרונות נשים מחצינות את מיניותן. הטענה שמיניותן המוחצנת של הנשים מעידה על כוח היא הספין האולטימטיבי. המיניות המוחצנת הזאת של הנשים היא מיניות של אובייקט, שמסדר את עצמו לשביעות הרצון של המבט הגברי; אובייקט שאין לו רצון משלו, שיכול רק להסכים, לתת. אותו מהלך הציג את הנתינה האמהית כזוהרת, כהישג האולטימטיבי, כמיצוי העצמי המושלם.

איני טוענת שאמהות או מיניות נשית אינה יכולה להיות מספקת, אלא שהשליטה הגברית משמרת את יחסי הכוחות שאינם מאפשרים לנו לברר מהי המיניות של כל אחת מאתנו ואיזה מין אמהות אנחנו רוצות להיות, אם בכלל. הנישואים, התקשורת, ענף הפרסום, פערי השכר והאונס - כולם דרכים לשמר את הנתינה של הנשים. הגיע הזמן לוותר על השקר הזוהר שעוטף את הנתינה הנשית. מאז פרויד תלויה מעלינו השאלה מה נשים רוצות. הגיע הזמן להפסיק לשאול ולהתחיל לרצות, ולא לרצות רק לתת. 

עוד בבית אבי חי