ספר הזוהר

לא בכדי קרא רינו צרור לספרו החדש, העוסק בחייו ובמותו של זוהר ארגוב, "שחור". ברור לו שהשם טעון, אבל באותה מידה, הטעון הוא גם מדויק לדידו. "באותם ימים - נדמה לי שגם היום - 'שחור' נחשב כדימוי של קבוצת אנשים ושבט מסוים", מסביר צרור. "באותם ימים זה היה הרבה יותר נוקב ודרמטי. כשאמרת 'שחור' ידעת למי הכוונה. זוהר ארגוב שימש תשובה מלאה להגדרה הזו, גם בגלל שהוא חי את החיים הכי שחורים שאני יכול להעלות על הדעת. בקיצור הצבע השחור הוא הצבע השולט בסיפור הזה".

שחור או לא, ספרו החדש של רינו צרור מפתיע למדי. העיתונאי הוותיק לא עסק בעבר בנושאים דומים, ובטח שלא בתרבות ההארדקור המזרחית. הספר מפתיע גם מכיוון נוסף: חומרי הגלם שלו נאספו מיד לאחר מותו של זוהר ארגוב, כלומר לפני 25 שנה, עבור תחקיר לעיתון "חדשות". בזמנו הוא ראיין את אמו של ארגוב, יונה עורקבי ז"ל, וכן דמויות מפתח שונות - אהובה עוזרי, אביהו מדינה, יהודה קיסר, השכנה, המורה וכן הלאה.

רק לאחרונה החליט צרור להוציא את התחקירים לאור. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים", הוא מספר, "זה קרה עכשיו כי זה קרה עכשיו. ברגע שזה החל לבעור בי - הספר יצא החוצה. לכל חומר יש אנרגיה משלו, ואני דווקא אוהב את זה. אני אפילו חושב שזה יצא אולי מהר מדי. יש כאן נקודת התייחסות של זמן מוצר. הספר הוא יותר מסרט או כתבת וידיאו. הדברים האלה מבקשים את הזמן שלהם, לא לפי לוח הזמנים של המו"ל".

ובכל זאת, אתה יודע למה החומרים האלה לא בערו בך עד היום?

"זו פשוט התפנות. לקחת לדרגה גבוהה את המילים 'לא בערו'. התכוונתי שזה לא היה במידי. לא הצבתי לעצמי דד ליין אפילו לא לרגע אחד. זה נמצא ברשימת פרויקטים שהתכוונתי להוציא החוצה מתישהו, וברגע שהצלחתי לייצר לעצמי את הפנאי - הספר יצא החוצה. זו לא בעירה אקטואלית. אני לא בא לדפוק קופה עכשיו ולהביא אנשים למופע. זה סיפור דוקו שבמהלכו אני חושב שהצלחתי להציג תמונה כמעט מלאה של חוויית פריפריה לאורך שנים. זה לא חומר שאנשים ידעו אותו קודם כספר".

מעניין שאין אף תמונה של זוהר באף אחד מעמודי הספר, וגם לא בכריכה. זה במכוון?
"זה גם מכוון וגם לא מכוון. הספר, באופן טבעי, לא ביקש להציג תמונות. זה לא אלבום. זה הדוקו הכי נקי שהבאתי לעולם ב-20 השנים האחרונות מבחינת המעורבות שלי בתוך הסיטואציה. בוודאי שיש בזה אמירה - 'חבר'ה, אנחנו לא מתעסקים עכשיו בבידור. זה לא הסיפור. בוא לא נטעה את הקורא'".

בלי מטען אידאולוגי

"הציבור בוחר בך כסמל". זוהר ארגוב  

הכוח של הספר טמון דווקא בהמתנה, מסביר צרור. הכוח היה טמון בעובדה שבכל פעם שהוא הגיע לחומר ועבר עליו שוב - היה ברור לו יותר ויותר שהשנים לא הקהו את הטקסט. במקור, אגב, ראיין צרור קצת יותר מ-30 מרואיינים, ובסופו של דבר נכנסו לספר רק 15 מתוכם - המעטפת הכי קרובה אל הזמר. ברגע מסוים ויתר צרור על המעגל השני של המפיק ובעלי עניין נוספים, ושמר רק על המעטפת הראשונית של זוהר. "העובדה שהחומר של ארגוב החזיק כל השנים האלה ועבר את כל הזמן הזה במבחן האש הכי גדול, גרמה לי להחליט להוציא את הספר", הוא מסביר.

צרור מודה בחצי פה שהוא לא שומע ביום יום את המוזיקה  של ארגוב, ובטח שלא הגיע לרמת הערצה, אבל הוא אוהב מאוד את השירה ואת משחקי הסאונד של הזמר הפופולרי. יותר מזה: הוא סבור שהתכונה שהתחוללה סביב ארגוב היתה הרבה מעבר לזוהר עצמו, והרבה מעבר למה שהוא היה רוצה. "לא עניינו אותו כל השטויות מסביב. זוהר רצה להיות זמר, לא גשר. הוא לא בא עם אף מטען אידיאולוגי שהוא מעבר לענג את הציבור ולזמר להם על פי התפיסה המוזיקלית-בידורית של יהדות תימן. זה זוהר. מהבחינה הזו הוא לא בישר כלום. אבל הוא בטח ייצג בצורה מאוד דרמטית את כל הסיפור. הרי גם אם אתה לא הסמל עצמו, הציבור בוחר בך כסמל".

יוצא לך לחשוב מה הוא היה אומר על הספר?
"אני חושב שהוא היה אוהב את הספר, כי הוא מאוד נקי. יש שם נושא אחד - הזיהוי של הקשר בינו לבין אביו, הצורך שלו בקשר. אביו הוא האיש שהועיד אותו למסלול הזה. הם לא הסתדרו, אבל ההבנה שלי את הצורך של זוהר בשלום או בשיחה נוספת עם האב היתה מדברת אליו ומעניינת אותו. הוא היה אוהב את הספר גם מהבחינה הזו שכל המרואיינים בספר דיברו שם בדיוק כמו שהם דיברו איתו בחיים האמיתיים".