אז מה שווה כל המחאה

התקשורת דיווחה על על איראן וסוריה ודחקה לשוליים את ד"וח העוני השנתי. העיתונאי והמרצה לתקשורת יוסי עין-דור הזדעזע לשמוע את ההסבר שנתנו לכך תלמידיו: לא צריך לעשות מזה עניין, החרדים והערבים הביאו את המצב על עצמם

מידי שבוע ניצב אחד הסטודנטים שלי מול הכיתה כולה ומתחיל את השיעור בסקירה עיתונאית של אירועי השבוע האחרון. הסקירה הזו אמורה להיות על פי ליין-אפ עיתונאי, כאילו היתה זו מהדורת חדשות. הכלל העריכתי הידוע חדש, חשוב ומעניין, תופס כמובן גם כאן. על מהו חדש אין ויכוח. על מהו חשוב או מעניין יש לא מעט ויכוחים.

 

בשבוע שעבר איראן שוב תפסה את הכותרות. ההתבטאות של שר הביטחון אהוד ברק כיכבה. האירועים בסוריה ובמצרים גם הם העסיקו את העיתונים וכלי התקשורת. שביתת הרופאים המתמחים הצליחה גם היא להחזיק כמה ימים רצופים. הנושאים הללו גם היו במהדורת החדשות הווירטואלית של הסטודנטים שלי. מה שלא היה, וכנראה לא במקרה, היה דו"ח העוני של המוסד לביטוח לאומי לשנת 2010, זה שפורסם לקראת סוף השבוע האחרון.

הילדים צריכים לשלם על החידלון הממשלתי (פלאש90) הילדים צריכים לשלם על החידלון הממשלתי (פלאש90)

לא במקרה, אני אומר, משום שגם בעיתונות הארצית זה תפס בדיוק יום אחד, וגם אז הדגש היה על ירידה של 0.7 אחוז במספר העניים ולא על העובדה שקצת יותר מ- 20% מכלל אוכלוסיית ישראל חיים מתחת לקו העוני. 1,733,400 עניים על-פי הגדרת הרשויות חיים בישראל, מתוכם 837,300 ילדים שהם 35% מילדי ישראל. אתם מבינים את זה? אגב הנתון הזה, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה פרסמה השבוע את נתוני השנתון לשנת 2009 ושם נמצא כי העיר הצפופה בישראל היא בני ברק, שם אחוזי הצפיפות גבוהים פי שבעה  מתל אביב.

 

כששאלתי את הסטודנטים המוכשרים שלי איך זה שמקומו של דו"ח העוני נפקד מהסקירה השבועית התשובה הייתה: צריך לראות מי הם אותם העניים. מדובר בערבים וחרדים שיולדים הרבה ילדים וחלקם הגדול לא עובד. זו הייתה התשובה שלהם בלי להסס. מזעזע לשמוע מה חושבים הסטודנטים שלי. הבעיה היא  שהסטודנטים שלי לא חריגים, הם מייצגים דעה שרווחת בציבור כולו. הם, העניים, הביאו את זה על עצמם ולכן הם אשמים. הם לא עובדים, לא משלמים מסים ולכן גם לא צריך לרחם עליהם ובטח לא לעזור להם. ולא רק זאת, הם מעזים גם להביא הרבה ילדים לעולם בלי לחשוב פעמיים. הילדים הקטנים אשמים שנולדו למשפחות מצוקה, הילדים צריכים לשלם על החידלון הממשלתי שמנציח את העליבות והדלות, שמרחיב את הפערים במדיניות הכלכלית והחברתית שלו.

 

לא פלא, אם כך, שגם מגזרים אחרים בחברה, תורמים ויצרניים, זוכים ליחס מזלזל. כך מפוטרי מפעל "פרי הגליל" שמאבקם זוכה לאזכורים חדשותיים בשוליים, וכך גם הרופאים המתמחים שספגו אמירות מבזות מצד שר האוצר ומשרדו כאילו מדובר בחבורת פושעים פורעי חוק ולא במלח הארץ שרוצים להמשיך ולחיות פה, אבל בכבוד הראוי מבלי לבקש טובות מאף אחד. העניין הוא שהמושג "כבוד ראוי" הפך עם השנים למשהו מאוד אמורפי ונזיל.

 

כל המחאה של הקיץ האחרון אינה שווה דבר אם אנחנו כחברה ממשיכים להתייחס אל 20% מאיתנו כאילו היו אוויר. הצליח לו לראש הממשלה. הצליח לו שוב, יש לומר. העם היושב בציון חזר לאדישותו. ואם באדישות מדובר הנה עוד נתון מעניין במיוחד משנתון הלמ"ס: 505 נערות מתחת לגיל 16 התחתנו בשנת 2009 . נערים, לעומת זאת, רק 50. איך זה בדיוק קורה? למה אף אחד לא אוכף את החוק במקרה הזה? הרי עתידם של אותם נערות ונערים כמעט ברור. אלה, וילדיהם, יהיו כוכבי דוחות העוני של השנים הבאות.

תגיות: צורה לנו

עוד בבית אבי חי