עשר, תשע, שמונה... אפס

רק לפני כמה ימים ציין העולם כולו את תחילת השנה האזרחית החדשה 2012. בכל אתרי האינטרנט ותחנות הטלוויזיה הראו את תמונות החגיגות, זיקוקי דינור באוויר, אנשים מתנשקים ושמחים, ובכלל נראה היה שרק חיפשו סיבה למסיבה וזו הגיע. ספונטניות לא הייתה שם.

ואנחנו, ישראל הקטנה היא הרי חלק מהעולם הגדול ומה שמתאים להם מתאים גם לנו. מה, לא? גם אצלנו חגגו בהרבה מאד מקומות, גם כאן זוגות התנשקו בדיוק בחצות אחרי שביצעו כהלכה את הספירה המסורתית לאחור, גם כאן שתו לשוכרה במסיבות ובבארים המקומיים באזורי הבילוי שהיו מפוצצים באנשים שמחים ושמחים לכאורה, מסעדות הכינו תפריט מיוחד לשנה החדשה, חנויות המשקאות נשארו פתוחות כל הלילה, אביזרים לגיוון התלבושות נמכרו היטב בחנויות המיוחדות, ובקיצור הסילבסטר היה לחג ישראלי לכל דבר ועניין.

פעם גם אני חגגתי את האירוע הזה. היינו מחפשים מסיבות, מתכננים לאן הולכים, ומאלצים את עצמנו לשמוח. האמת היא שאני באמת לא מבין על מה השמחה הגדולה. אני לא אכנס כאן על משמעות הסילבסטר ומיהו היה אותו קדוש, זה לא חשוב לצורך העניין. אני מדבר עלי, כחילוני לכל דבר ועניין שבעברי ידעתי מהן מסיבות מסוגים שונים, אף פעם לא הבנתי באמת על מה החגיגה. נו, הסתיימה לה שנה ומתחילה חדשה. מה העניין הגדול? פשוט מחפשים סיבה למסיבה, זה הכול.

ובערב הסילבסטר השנה גם אנחנו חגגנו.  זוגתי ואני לקחנו את הילדה שלנו ונסענו יחד ליפו לקנות כמה דברים לארוחת ערב. מכיוון שאנחנו חובבי מוסיקה שלא ממש סומכים על הפלייליסט של תחנות הרדיו למיניהן, עמדתי מול הספרייה בסלון ובחרתי כמה דיסקים, תקליטורים בעברית, כדי שנוכל לשמוע בדרך. כן, אנחנו בהחלט רוצים להשפיע על טעמה של הקטנה ומנסים להרחיק אותה מכל מה שמריח יובל המבולבל וכל הדומים לו. 

בקיצור, בחרתי שלושה דיסקים אבל אתמקד באחד מהם מפני שהוא היה המשמעותי. זהו הדיסק של יהודית רביץ ואחיה יעקב, ולדיסק קוראים שירים מהבית. את הדיסק הזה הם הוציאו לכבוד אותם ימים שנהגו לשיר בבית הוריהם להנאתם, שרו את המוסיקה והשירים שהתנגנו להם בלב ובנשמה. והשירים משובחים הם אחד אחד: אתם זוכרים את השירים, פרח הלילך, אילו כל האוהבים, פגשתיך בשדה תלתן, זמר אהבה לים, אור, צריך לצלצל פעמיים, ניגונים, תפוח חינני, בדומיה, הוי ארצי מולדתי, שני שושנים, לפנות ערב וליבבתיני. 

אני נותן את כל הרשימה מתוך כבוד למוסיקאים, לשירים, לבחירה ולתקופה שהם מייצגים. שמענו את השירים והתעצבנו. איפה הם ואיפה אנחנו, מה קרה לנו בדרך, לאן הלכנו? אני לא רוצה להישמע זקן נרגן כי אני לא, אבל לפתע התחזקה אצלי התחושה הכול כך ברורה: זה לא חגיגות הסילבסטר שמציקות לי, זו הריקנות של הישראלי המצוי, התרבות האפסית הזו שאנחנו חיים בה שמאדירה את הכלום, זו התקופה שבה העברת SMS בטלפון הנייד היא השיחה הארוכה ביותר בין שני צעירים, זו המציאות התרבותית החלולה בה אנחנו חיים.

מכיוון שביפו לא מצאנו את שביקשנו לקנות חזרנו לת"א ונכנסנו לחנות "טיב טעם" בפינת הרחובות בן-יהודה ואלנבי. זהו אחד האזורים הנמוכים של ת"א ויחד עם זאת אחד האזורים החיים בעיר. חיכיתי באוטו וצפיתי בכל הנכנסים  והיוצאים: רבים מהם היו זוגות של עובדים זרים שבאו לקנות מצרכים לחגיגות שלהם. אל ארונות הבגדים שלהם הם הכניסו את הטרנינגים ובגדי היומיום והוציאו משם את בגדי היציאה. היה כיף לראות אותם. שמחתי בשמחתם וחיוך עלה על פני כשראיתי אותם ככה חבוקים ועליזים. להם יש סיבה אמיתית לחגוג. גם כי זו הזדמנות נהדרת בשבילם לכמה שעות חופש מהמעסיקים שלהם, דרך מצוינת להתרחק מצרות היומיום שלהם ושל אלה שהם מטפלים בהם, וגם כי בשבילם החגיגה היא אמיתית ומכל הלב. זו התרבות עליה גדלו . אבל אנחנו, אני, גדלתי על אותם שירים ששרים יהודית רביץ ואחיה יעקב, זה מה שמשמח אותי, מרגש אותי ומעציב אותי באותו הזמן. זו באמת התרבות שלי, לא הסילבסטר.